לא בכוח

נכנס לאתר. עוד לפני שהספקתי להעיף מבט על האתר, נפתח אוטומטית סרטון בקולי קולות. מוזיקה ואז אנשים מדברים. משתיק את המחשב. עוצר את הסרטון, מנסה להמשיך לקרוא. כל דבר הוא רק שורה וחצי וקישור "להמשך קריאה…".

לוחץ על "להמשך קריאה…". מועבר לעמוד אחר. מתחיל לקרוא, דווקא סביר. אחרי 3 שניות המסך מחשיך. קופצת פרסומת. "הירשם עכשיו לעדכונים". כן, עדכונים. עוד משהו שימלא לי את תיבת הדואר הנכנס. סוגר את הפרסומת הקופצת. מנסה להמשיך לקרוא.

מסתבר שזה היה חצי תוכן מסקרן שמסתיים ב"ואם תרצו לדעת איך לעשות את זה תקנו ממני". מנסה לצאת מהעמוד. המסך מוחשך. מנסה שוב לרשום אותי לעדכונים. מגיע עם העכבר עד לכפתור סגירת החלונית.

רגע לפני שאני מצליח לסגור את החלון, קופצת חלונית מהדפדפן שמונעת ממני לסגור את החלונית. "האם אתה בטוח? יכול להיות שאתה מפספס פה הזדמנות". לא אני לא. כשאני בא לסגור חלון, אני עושה את זה עם כוונה. התאמנתי על זה.

ככה זה כשלא בונים אתר באמת עבור הגולשים שמחפשים מידע. ככה זה כשחושבים על לקוחות בתור מספרים. אחוזי כניסה שהופכים להמרות. וככה זה כשלא אכפת לבעל אתר מחוויית המשתמש. הרי מי שלא נרשם או שילם, שיהיה עצבני ויעזוב. מה אכפת.

אנשים לא נכנסים לאתר כדי להיכנס לרשימת תפוצה. או כדי לקנות. או כדי שידחפו להם תכנים שהם לא מעוניינים לקבל. הם שם כדי לקבל תשובה. הם שם כדי שירגיעו אותם. כדי שיכוונו אותם לחוף מבטחים. לא כדי שיאנסו אותם לצפות/להירשם/לקנות.

זה לא אומר שהם לא יצפו, יירשמו או יקנו. הם פשוט רוצים שיתייחסו אליהם כבני אדם. שלא יעבדו עליהם. שלא ירמו אותם להירשם או לרכוש. שלא יעשו עליהם מניפולציות. שלא יהפכו אותם לסטטיסטיקות.

זו הדרך הטובה ביותר לשפר את התפקוד של האתר שלנו. לחשוב קודם על הקורא. לבנות אתר שגם אנחנו היינו נהנים להשתמש בו. ואז לחשוב איך לאפשר ללקוח לקרוא, לצפות, להירשם, לרכוש או ליצור אתנו קשר. לא בכוח. אלא באנושיות.