הוא לא הבין איך זה יכול להיות. ואני מבין אותו. באמת שאני מבין אותו. איך שהוא, עם כל מה שאני עושה בעסקים שלי אני עובד בממוצע 23 שעות בשבוע. וזה לא שבשאר הזמן אני יושב רגל על רגל. אני לא מאלה. זה רק… שכשאני עובד, אני ממצה כל דקה עד הסוף.
זה לא עבד בצורה הזו כשפתחתי את העסק הראשון. גם לא לאחר שנתיים. זה בכלל לא עניין של זמן. זה עניין של מחשבה. שינוי מחשבתי שהתחיל כשהחלטתי להפסיק "פשוט לעשות כמה שיותר". שינוי מחשבתי שבו עברתי לחשוב על "איך להשקיע את הזמן שלי נכון".
בתיאוריה, כולם יודעים מה נדרש כדי להצליח. במציאות, הם עסוקים בלעשות ג'אגלינג בין כל מני מחשבות על מה ש"צריך לעשות". מתחילים לעשות דבר אחד וקופצים לדבר אחר. מכבים שריפות. ומצורת חשיבה כזו לא קל לצאת.
כדי לעבור לצורת חשיבה יעילה יותר, יש צורך לתעד מה קורה בעסק. בכל אספקט. החל ממה שעושים בכל דקה. דרך מודעות למצב חשבון הבנק של העסק כרגע. ועד ליעילות המעבר מהרגע שבו קיבלנו את פרטי הלקוח ועד לרגע שבו מכרנו.
ללא תיעוד אין אפשרות למדוד. ללא מדידה אי אפשר להשתפר. ללא מיקוד בשיפור עסק לא יכול להפוך להיות רווחי. וכשמתפקדים במצב ג'אגלינג כל הזמן אי אפשר להגיע למצב של רווח יציב. מהסוג שמאפשר לנו לצאת לחופשה ושהעסק ימשיך להתקיים בשקט.
רק ש… אנשים לא אוהבים להסתכל למציאות בעיניים. לא אוהבים לראות הפסד. לא אוהבים לראות את המינוס בבנק. מה זה לא אוהבים. הם מפחדים מהסתכלות לחשבון הבנק בעיניים. מעדיפים להעביר את הפלסטיק בקופה ולחייך. כי הפלסטיק מסתיר את הבור.
רק ש… כשחושבים בצורה הזו סוף החודש תמיד מפתיע. גם אם נכנס המון כסף לעסק איך שהוא… הוא פשוט לא מצליח להגיע לחשבון הבנק. ובסופו של יום, עובדים קשה, מכניסים כסף והמינוס משום מה נשאר. ולא רק שהוא נשאר, הוא תופח ומשמין לו בנחת.
כדי להגיע למצב שבו נוכל להרוויח יותר ולהישאר עם יותר זמן פנוי, עלינו לפתוח את העיניים. להסתכל גם למציאות הפחות נעימה בפנים. לעשות דברים שתמיד ידענו ש"צריך לעשות" כמו לתעד הכל. כמו להבין את המספרים של העסק. כמו לבצע סטטיסטיקות של כל דבר.
על פי חוק פרטו, 80% מההכנסה שלנו נגזרת מ-20% מהפעילויות שאנחנו מבצעים. במקרה הטוב. במילים אחרות, אנחנו עושים המון דברים שמבזבזים לנו זמן יקר. זמן שיכולנו להשקיע בהשגת תוצאות טובות יותר. זמן, שאם היה מושקע באותן פעילויות יעילות היה מניב יותר תוצאות.
רק תיעוד מצב העסק מאפשר למדוד תוצאות. רק מדידת תוצאות והבנת תהליכי העסק מאפשרות שיפור. רק מיקוד בשיפור יהפוך עסק לרווחי. וזה אומר שאין הוצאות שמתעלמים מהן. וזה אומר שאין הכנסות שנכנסות ישר לכיס הבעלים. וזה אומר להסתכל לחוסר הנעימות בעיניים.
והקטע המצחיק? שאם כל אחד מאתנו היה עושה את זה גם כלפי ההוצאות האישיות שלו, הוא היה מצליח לסגור את המינוס. או לפחות לבנות תוכנית לסגירת המינוס שתעשה זאת בזמן סביר. רק שקל מדי לעצום עיניים. לתת תירוצים. להאשים מישהו אחר במצב שלנו.
הסיבה שאני עובד 23 שעות בשבוע ונהנה משכר מרשים בסוף החודש היא לא שאני מיליונר. או שירשתי סכום יוצא דופן. באמת שלא. הסיבה היא אחרת לחלוטין. טמונה עמוק בתוך מה שרוב האנשים לא מוכן לעשות ואני כן. להקריב את הנוחות שלי.
אני מסתכל לעסק שלי בעיניים. מתחייב להצלחה במחיר חוסר נוחות. מוכן ללמוד כל דבר שנדרש ממני כדי להתפתח. לא מרשה לעצמי להתחבא מאחורי תירוצים. גם כשעושים משהו שלא כיף לעשות. גם כשצריך להשתמש בסטטיסטיקות. ואני שונא להתעסק בטבלאות אקסל.
כי הדברים הנוחים הם אלה שגם ככה כבר עשינו. אלה שהובילו אותנו לתוצאות הישנות. ואם לא נעשה משהו שהוא לא נוח, לא נוכל להגיע לתוצאות חדשות. והתירוצים… הם רק הדרך להצדיק את חוסר העשייה.
רק שאני בחרתי לצאת מהתוצאות הישנות לעתיד טוב יותר. ומה אתכם?