באמצע העמק נמצא לו אגם. הוא לא תמיד היה שם. האגם. רק שמאז בקעו המים מתוך הסלע אל הנחל, היה להם מתאים להיעצר דווקא שם. בשקע שבדיוק התאים כדי לאגור את המים. השקע המושלם.
כל תושבי העמק נהנו מהאגם. באו להשתכשך בו להנאתם. נהנו לשתות ממימיו הצלולים. השקו אתו את האדמות שלהם. ויש כאלה שפשוט באו לשם לצייר אותו. והוא אהב את תשומת הלב. והוא אהב אותם. הוא היה שם בשבילם.
יום אחד החל חורף קשה במיוחד. מימיו קפאו והוא עמד שם לבד. בטוח שזהו, עכשיו לא יבוא אף אחד. הוא התעצב לו. אך תוך שעה או מספר החלו לצוץ אנשים. מחזיקים בידיהם נעלים מוזרות עם סכין במקום עקב. ובמקום ללכת עליו, פשוט גלשו במעגלים. והוא שמח.
כך גילה האגם אמת אחת על רגשות. גם כאשר ענן קודר עובר מעליו, הוא רק משתקף בו. לא באמת נמצא בתוכו. ועם שוך הגשם והסערה, הכל חוזר להיות שליו באמצע העמק. הענן חלף לו מזמן. והוא חוזר להיות אגם. רגוע. באמצע עמק. בשקע המושלם.