רוב האנשים מאוד מתרשם מאנשים מקצועיים. כאלה שמדברים באופן רהוט ושוטף. כאלה שעושים רושם כאילו הכל מדויק אצלם. וזה לא מרשים כי האנשים האלה בהכרח יותר יעילים או מצליחים מאתנו. אלא כי הם דומים לאידיאל השגוי שיש לנו בראש להצלחה.
לפעמים, להיות יותר מדי מקצועי זה דווקא חיסרון.
כשאדם מדבר אתנו באופן מדויק מדי, הוא מאבד את היכולת להתחבר אתנו רגשית. מרגיש כאילו תרגל את זה מיליון פעמים. חייך את אותו חיוך אישי שהוא מחייך לכולם. יצר את אותו קשר עין אישי. טפח את אותה טפיחה ידידותית. נתן את אותו נאום אישי.
אישי. רק בדיוק כמו שהוא עושה עם כולם. וזה לא מרגיש באמת אישי. זה מרגיש מלאכותי לחלוטין. כאילו שרובוט יכול היה לעשות את זה במקומו. ובכך הוא מאבד את היכולת להתחבר אלינו באמת. כי אנחנו לא באמת מחפשים רובוטים להזדהות ולהתחבר איתם.
לפעמים, דווקא השבירות הקטנות עושות את הלא מושלם למושלם. דווקא הגמגום המתרגש בתחילת הדברים. דווקא העצירה לחשיבה אסוציאטיבית. הערות הביניים המצחיקות. כי ככה באמת נראית שיחה בין בני אדם שרק הרגע הכירו.
ואנחנו, בסופו של יום מחפשים את האדם מאחורי איש המקצוע. כי אנחנו לא יכולים לסמוך על המקצוע. אלא על האדם. ואם האדם הוא במרכז, אין סיבה שלא יתנהג כמו בן אנוש. כי יותר מושלם מזה, כבר לא נמצא באמת.