ברוח הראשונה, הוא פשוט נד קדימה. וככל שהרוח הייתה יותר חזקה, כך הקידה שלו הפכה להיות יותר עמוקה. מתוך הערכה כמובן. ומתוך ההבנה כי הרוח היא רוח. זה הטבע שלה. וכי הוא רק ענף. אז הוא פשוט קד קידה עמוקה והניח לרוח לחלוף.
זה לא הפך אותו לפחות ענף. הוא היה ענף גאה. נושא עלים. נושא פרחים. ובעונה גם נושא פירות. זה גם לא ניתק אותו מהגזע שלו. או מהשורשים שלו. הוא נשאר מחובר לכל אחד מהם. ואהב אותם מאוד. הרי הם חלק מהותי ממי שהוא.
הוא פשוט גילה משהו שמעולם לא סיפרו לכל שאר הענפים. ההתנגדות הופכת אותך לקשוח יותר. ולמרות שכולם חושבים שקשוח זה מרשים, הם מפספסים משהו חשוב. הקשוח הוא זה שנשבר בקלות גדולה יותר ברוח החזקה.
וכך הוא, ירוק עד, המשיך לכבד את הרוח. ואת עצמו. וידע כי האומנות טמונה בנקודה שבה הוא קד. מחובר בבסיסו. מאפשר לרוח לעבור מבלי להפריע לה. וחוזר לעמוד גאה ולמלא את תפקידו בעולם. הרי אחרת, לא יוכל לשאת עוד פירות.