ואז, פתאום אין כלום. אין הגדרה. רק ריק אחד גדול. וכל מה שהיה שם קודם התפוגג. השעות הקבועות. ההפסקות המתוזמנות היטב. המבטים הבוחנים. הכל פסק ברגע. ועכשיו יש שקט. שקט מחריש אוזניים. שקט שיכול לנער אדם מבפנים החוצה.
עד אז, היה נדמה לו שהוא רוצה קצת שקט. לעצור לרגע את המרוץ. זה שבו אומרים לו כל הזמן מה לעשות. זה שבו הוא עושה דברים רק כי אמרו לו לעשות. זה שבו הוא יודע בדיוק מה הוא עושה בכל חלק של היום. זה שבו הוא עובד עבור מישהו אחר.
רק שאף אחד לא הכין אותו לשקט. לעצירה הפתאומית הזו. לחוסר הידיעה של "מה אני רוצה בכלל לעשות". כי כשמסתכלים על העבודה הקיימת זה מאוד ברור. מה עושים. איך עושים. מתי עושים. עם מי. וכשמפנים את הגב להגדרה הקיימת, נשארים עם כל השאר. וזה המון.
היינו מצפים שאדם שכל האפשרויות פתוחות בפניו יהיה מאושר. סוף סוף יש לו את החופש. את החופש לנוח. את החופש לבחור. את החופש לממש את מי שהוא. רק שהמבט אל אינסוף האפשרויות מתסכל תוך מספר שניות.
כשאין מטרה מוגדרת, מאוד קשה לדעת לאן ללכת. כשאין מטרה מוגדרת, מאוד קשה בכלל להניע את הרגל קדימה. והפחד גדול. מה אם אבחר בדרך הלא נכונה. מה אם זה לא יתאים לי. ומה אם אני מפספס את הייעוד שלי.
הסוד הוא אחד. נוראי עד אין קץ. ברגע שאנחנו מפסיקים לשרת את המערכת וצריכים לבחור את דרכנו כעצמאים, אין דרך נכונה. אין מי שיגיד מה כן ומה לא. אין מי שיגיד מתי. אין מי שיגיד לנו אם טעינו או שלא. אין מי שיאיים עלינו כדי שנגיע בזמן.
רק שאותם אלה שבוער בהם להיות עצמאים מוצאים את עצמם מוכשרים יתר על המידה. כל הלמידה והשדרוג הופכים אותם לבעלי ניסיון הגדול מגילם. או מהאפשרויות המוצגות בשוק. או מהסכום שמוכנים לשלם להם.
הלמידה וההתפתחות עשויות "לשרוף" אדם משוק התעסוקה הרגיל. וזה הזוי. כי אדם שמסוגל לעשות יותר אמור להתאים יותר לעסק. להוות שדרוג עצום בתוכו. רק שעושה רושם שרוב המעסיקים יעדיף את העובד הקטן שיתקדם בתוך המערכת מאשר את המסוגל שישדרג אותה.
אלה שיוצאים לדרך ומשדרגים את עצמם חייבים להבין. ככל שישדרגו את עצמם יותר, כך קטן הסיכוי שיישארו שכירים. וגדל הסיכוי שיידחקו לקיר כדי שייאלצו לממש את עצמם. לשבור את אזור הנוחות. לקחת את הצעד הבא ולשלוט בעתידם. ולממש את מי שהם.
לא בגלל שיש לנו מהות שיותר גדולה מאתנו. או בגלל שיש לנו ייעוד. אלא בגלל שהעזנו לשים את הרגל קדימה ואז עוד אחת. ועוד צעד. ועוד אחד. ותוך כדי הליכה נפלנו. גילינו במה אנחנו טובים. ובמה לא. פתחנו דלת. יצרנו קשר. והופ, אנחנו במקום אחר.
הרעיון הוא למצוא משהו שיאתגר אותנו. שייתן לנו תקווה. שנוכל לקום בשבילו בבוקר בגאווה. גם אם קשה בהתחלה. וגם אם ירדנו ברמת המחייה בשלב הראשון. וגם אם השלב הראשון נמשך הרבה. כל עוד לומדים וצועדים. כל עוד פותחים דלתות ועיניים.
ואז במהלך הדרך אנחנו מגלים מי אנחנו. לא כי תמיד ידענו. אלא כי המעשים שביצענו יצרו אותנו. את מי שאנחנו. את התמונה שלנו שהעולם רואה. את מי שאנחנו באמת. לא את התואר או המקצוע. לא את הניתוחים של "מה עבד לנו בדיעבד". אלא אותנו.
ולראות את מי שנהפוך להיות בסוף הדרך, זו החוויה הכי מדהימה בעולם. כי אז ורק אז, אנחנו מבינים פתאום לאן היינו אמורים ללכת. ורק אז, אנחנו יודעים שכל צעד היה לוקח אותנו למקום הנכון. כי מי שאנחנו רק מחכה להזדמנויות שאנחנו יוצרים עבורו. להזדמנות להפוך לאמת.