כל החיים אמרו לה מה היא לא. היא לא יכולה לשחק כדורגל. היא לא יכולה להיות טובה במתמטיקה. היא לא מספיק יפה. היא לא מספיק מבינה כדי להצליח. היא לא ולא. ועוד קצת לא. והיא, שכל כך רצתה לגרום להם להרגיש מרוצים, האמינה.
היא לבשה כל יום את אותן מסכות. זו של ההיא שאוהבת לשחק בבובות. זו של ההיא שאוהבת אומנות. זו שחייבת להיות מצחיקה. זו שנמצאת בזוגיות חסרת אהבה. זו שחייבת להישאר שכירה בעבודה משעממת. כי אם היא לא מה שה"הם" אמרו, היא חייבת להיות כל השאר.
היא למדה שהיא אוסף המסכות שלה. מרוב שלבשה אותן, היא לא זכרה איך היא נראית באמת בלעדיהן. שקעה לתוכן לחלוטין. וכל כך הזדהתה איתן, עד שהייתה מוצאת תירוצים והסברים שיגנו על הקיום שלהן. כל יום. כל שעה. כל שנייה.
רק שמשהו בה זעק מבפנים. בהתחלה זו הייתה סתם תחושת חוסר נוחות כללית. ולאט לאט זה הציק לה יותר ויותר. משהו בשעמום השגרתי לא היה היא. משהו גרד בין המסכה לפנים. וזה היה הסימן הראשון עבורה להיזכר שהמסכה היא לא היא.
בהתחלה היא ניסתה להתעלם. אולי זו אלרגיה. אולי זו סתם תקופה. אולי משבר טיפוסי לגיל שלה. רק שככל שעבר הזמן, היא החלה להתבונן באופן מנותק יותר על החיים שלה. כאילו שחיה אותן מבעד לעיניים של אישה אחרת. כאילו המסכה כבר הייתה אדם משל עצמה.
אחרי המקלחת, היא נעצרה לרגע מול המראה. עירומה לחלוטין. ואחרי שהאדים החלו קצת להתפוגג, היא ראתה את עצמה. לא כמו תמיד. אלא משהו בתוך המבט. מי שבאמת הייתה הביטה בה. מי שבאמת יכלה להיות. וכל מה שהיה במבט ההוא היה סליחה.
וכך, נקייה, היא יצאה.