לשבת במקום. לחשוב. להרהר. להטיל ספק. לתכנן את התכנית המושלמת. להעביר ביקורת על כל מי שעושה. לא למצות חס וחלילה חלק מהפוטנציאל. או להשקיע את מה שיש. כי לכו תדעו מתי נצטרך את זה. אז עדיף לשמור את זה ליום גשום.
רק ש… כשאדם לא זז, הגשם לא נוגע בו. וגם לא השמש. הוא נשאר בביתו. מתכנן תכניות. מדמיין את העתיד. מקווה שמשהו ישתנה. כי מישהו אמור לעשות את זה עבורו. מישהו אמור לשנות לו את המצב. מישהו. או משהו. איך שהוא. מתי שהוא.
הוא פותח את המחשב ועובר לשבת שם. רואה אחרים זזים. מחייכים. חיים. בזוגיות. עובדים. מגשימים את עצמם. וזה מכעיס אותו. מבחינתו הם שחצנים. ראוותנים. עסוקים בפוזה שלהם. והוא כועס עליהם. לפעמים משאיר הערה עוקצנית.
עבורו, להרגיש צודק זה להרגיש חזק. כי זה מה שיש לאדם היושב. כמו מבקר מסעדות שמעולם לא בישל. כמו מבקר קולנוע שמעולם לא למד קולנוע. כמו מבקר שאף פעם לא ביקר. כי באין תוצאות, נשאר לו רק הרצון למשמעות. והמשמעות שלו היא להיות צודק.
מבחינתו, אם לא יהיה צודק, לא יישאר ממנו כלום. הרי הדעה שלו היא האמת. וההוכחה שלו ניתנת למציאה בחיפושי הגוגל. כמו ההוכחה להיפך, אם יחפש. רק שהוא לא מחפש. הוא רוצה להוכיח. להצדיק את ההצדקה. להרגיש מוצדק.
וזה לא משתנה. עד המשבר. זה שמפיל את הכל סביבו. זה שמראה לו שהבית כבר לא יציב. ושאי אפשר לשבת יותר. אז… הוא נאלץ לקום נגד רצונו. לנער אבק. אמנם מלא בתחושת מרמור, רק שאין לו אפשרות אחרת. מלבד לצאת החוצה.
שם הוא מגלה פתאום עולם של הולכים. כאלה שמתקדמים. וזה מוזר לו. הוא היה בטוח שכולם יושבים. ולמרות שיש את אלה שיושבים, הוא לא יכול היה לראות אותם. כי הם לא בחוץ. ואלה שצועדים מחייכים אליו חיוך קליל תוך כדי צעידה. מברכים אותו. וממשיכים ללכת.
הם הולכים כי הם יודעים את סוד החיים. את סוד הצעידה. הסוד שאלה שיושבים בפנים לעולם לא יגלו. עד שיאלצו לצאת משם. כי זה לא מסוג הדברים שאפשר ללמוד בתיאוריה. אלא רק מתוך התמודדות. רק מתוך התקדמות. רק מתוך עמידה בצמתי דרכים.
האדם הצועד לא תמיד יגיע למחוז חפצו. רק שהוא תמיד יגיע למקום חדש. כי בזמן הצעידה, אנו מגיעים לצמתים שלא ידענו על קיומם. פוגשים אנשים שלא יכולנו להכיר אחרת. הזדמנויות שלא יכולנו להכיר בישיבה לבד. ואלה… פותחים את הדלת לתוצאות של ממש.