לברוח. לברוח למחשבות. לברוח מהמחשבות. לברוח לאוכל. לברוח לסיגריות. לברוח לאלכוהול. לברוח לסמים קלים. לברוח לבילויים אין סופיים. לברוח לחו"ל. לברוח לפייסבוק. לברוח לסדנאות במדבר. לברוח ולברוח. ושוב פעם לברוח.
לברוח מאנשים. לברוח מהשקט. לברוח מלשבת בצד, לבד ולהקשיב למחשבות. לברוח מהחיים. לברוח מהרגשות שלנו. לברוח מלהיפגע. לברוח מליהנות. לברוח מלהשתעמם. לברוח מכאב. לברוח מכישלון. לברוח מהצלחה. ולברוח מלהוקיר תודה על מה שיש לנו.
בקצה הדרך, שאליה אנשים בורחים, נמצא תמיד משהו שגם ממנו יברחו. כי לא ממנו הם בורחים באמת. אלא מעצמם. מלהיות אדם. מלקבל את העובדה שהמציאות מורכבת יותר מרק טוב ורע. וצריך לחוש אותם. לקבל אותם. לתת להם להדהד בנו. להיסחף אתם לפעמים.
אז ורק אז, תהיה משמעות לכל השאר. אז ורק אז, לא תהיה סיבה לברוח. כי ביום שבו נכיל את הרגשות שלנו, נהיה בני אדם. כי ביום שבו נכיל את המפלות ליד ההצלחות, נהיה אנושיים. כי ביום שנפסיק לפחד, נפסיק לברוח. ונתמודד. ונקשיב. ונלמד. ונעשה. ונחיה.