זה לא על פי המסורת, הוא אמר. ואת המסורת חייבים לשמור. כי הערכים הם מעל הכל. וצריך לקדש את מה שהיה. אחרת כל מה שעשו לפנינו היה חסר סיבה. וכל מי שאנחנו הוא ללא סיבה. אז למה לשבור את המסורת. הרי היא הבסיס של הכל.
המסורת היא טובה. היא באמת הבסיס להמון התנהגויות שקיימות. רק שלפעמים, המסורת היא הדרך לבדל את עצמנו מאחרים. ומרוב הרצון לא להיות כמו כל השאר אנחנו מתחפרים במנהגים שלא באמת משרתים אותנו. רק כדי להוכיח.
כל מי שלמד NLP יכול לספר על מילטון אריקסון. האיש שהתגבר על דיסלקציה ופוליו. האיש שידע להגיע לתת המודע של כל אדם. לספר את הסיפור המתאים שייצור בנו שינוי. לתת מטלות ללקוחות שלו שיטמיעו בהם שינוי התנהגותי.
כל אלה, לא היו הדבר המרשים ביותר בקשר לאריקסון. הדבר המרשים ביותר בקשר לאריקסון היה היכולת שלו להקשיב ללקוחות שלו. להבין מה באמת נמצא מאחורי התופעות שהם סובלים מהן. ולתפור עבורם את הפתרון שהכי מתאים להם.
מפתחי ה-NLP רצו להבין איך אריקסון הצליח להבין אנשים לעומק ולהשפיע עליהם בצורה כל כך עמוקה, עד שהבעיה נפתרה. הם למדו את צורת החשיבה שלו. את הדרך שבה הוא מקשיב ושואל שאלות. ואת הדרך שבה הוא משפיע באמצעות שפה.
במהלך העבודה על הבנת המצוינות של אנשים כמו אריקסון (ועוד מספר אנשי טיפול מבריקים בני זמנו) נוצרו מספר תבניות טיפול. חלקן עוסקות בפירוק תבניות שליליות כמו פוביות, דחיינות והתמכרויות. חלקן מחזקות משאבים פנימיים כמו ביטחון עצמי, מוטיבציה וכוח רצון.
רק שקל יותר לשנן את תבניות הטיפול מלהיות כמו מילטון אריקסון. לשים בצד את ההקשבה האמתית. את תשומת הלב לפרטים. לשנן מספר תבניות. ואז, בזמן עבודה עם לקוח פשוט לחפש את התבנית שהכי מתאימה לו. רק שיש בזה בעיה אחת ענקית.
כשאנחנו עובדים עם תבניות הטיפול במקום להסתכל על האדם שמולנו כאדם, אנחנו מסתכלים עליו כעל הבעיה שלו. במקום להקשיב לו, אנחנו מחפשים את המילה שתכוון אותנו לתבנית. במקום להיות שם אתו, אנחנו מנסים "לפתור את זה כבר וזהו".
קל להתייחס לתבניות הטיפול בתור מסורת. כי ככה עשו את זה. וככה עושים את זה. רק שזה מפספס את מהות העניין ב-NLP: ללמוד איך להצטיין. ואי אפשר להצטיין כשעושים משהו משונן. משהו רובוטי. משהו שאין בו מהות. כי אנשים הם לא ספרים שצריך "רק לסיים כבר".
ברגע שמסורת הופכת אדם לבירוקרט, הוא מפסיק להיות יעיל. מתמקד בטקס במקום בלעשות את הדבר שבאמת היה אמור לעשות. מסתכל על אדם מתוך ספר חוקים. ולא באמת מתעניין באדם. אלא בשימור רצף הפעולות שאמורות להיעשות. רק שזה… לא זה.
אדם שרוצה להיות מצוין כמו אריקסון, וירג'יניה סאטיר ואחרים צריך קודם לשנות את צורת המחשבה שלו. להפסיק להתייחס לכלים כקדושים. להבין שהכלים הם רק האמצעי להגיע לתוצאה. התוצאה שהכי מתאימה ללקוח שלנו. וללא הקשבה, אין גמישות מחשבתית.
כדי לשמור על המסורת צריך להבין את המהות שלה. והמהות אינה שכפול הישן. או תירוץ לחוסר התחדשות. או בסיס להתקבעות על מה שהיה. אלא הבנה מלאה של הסיבה שבגללה עשו את מה שעשו. ופיתוח כלים טובים יותר ומדויקים יותר. מתוך הבנה מלאה של הלקוח.
אי אפשר להימנע מהצורך בחידוד החושים. אי אפשר להחליף את כלי ההקשבה. והכי חשוב, אי אפשר להתעלם מהאדם שמולנו תוך דקלום תבניות. כי אולי נהיה פקידי מסורת נהדרים. רק שבסופו של יום, אנחנו נמדדים ברמת התוצאה. והיא… לא תהיה כזו מדהימה.