אבל לא רציתי להפריע לו, היא אמרה לי. הוא נראה עסוק. בדיוק באמצע שיחה. ואז הוא בדיוק נראה ממהר. והלך. לא יכולתי. ברור שזו הייתה אפשרות. אפילו להציג את עצמי בזריזות. רק חשבתי עליו. איך אני הייתי מגיבה אם מישהו היה מפריע לי. וויתרתי. על הזדמנות חד פעמית.
זה הקטע עם הזדמנויות. הן לא תמיד מתוכננות. קורות לעתים. דלת נפתחת. לפרק זמן מסוים. ואז נסגרת שוב. אולי לנצח. אולי לפרק זמן קצר. אי אפשר באמת לדעת. רק שאם לא עוברים בה, עכשיו זה שוב בידי הגורל.
הסרט שבראש שלנו הוא הדבר היחיד שמונע מאתנו לעבור בדלת. לנצל את ההזדמנות. לגשת ולהציג את עצמנו. לפתח שיחה קצרה. לפעמים רק להחליף כרטיסי ביקור ובהמשך לדאוג שתתקיים פגישה. רק שמשהו קרה בראש שלנו ומנע מאתנו לעשות את כל אלה.
רוב האנשים מאוד אוהב את הנוחות שלו. את העובדה שהוא שולט בתוצאות שלו. כי אם עושים את אותו הדבר, מקבלים את אותן התוצאות. גם החיוביות וגם השליליות. אנחנו יודעים כמה נוכל להרוויח. יודעים כמה נוכל להפסיד. וזה גורם לנו להרגיש בנוח.
אז, נוצרת הזדמנות לשינוי. אחת, שמאפשרת לנו לטרוף קצת את הקלפים. לעלות לרמה הבאה של המשחק. רק שהמוח שלנו קצת נלחם בנו. מוצא תירוצים שלא להתקדם. שלא להעז. שלא לצאת מתוך הקובייה הבלתי נראית והנוחה שיצרנו לעצמנו.
זה המקור של הסרטים שבראש. אנחנו לא באמת מגנים על האדם שאליו אנחנו לא ניגשים. לא באמת מונעים ממנו חוסר נוחות. לא באמת מפריעים לו. כי האמת היא… שאין לנו מושג מה עובר לו בראש. מה מניע אותו. מה הוא אוהב. אנחנו יודעים רק מה התירוץ שלנו לא לגשת.
ולהיפך. יכול להיות שהוא בדיוק מחפש מישהו כמונו. או את הרעיון שיש לנו להציע. או מישהו שיחלץ אותו מפגישה משעממת. או כל דבר אחר. רק שכשאנחנו מונעים מעצמנו לגשת, אנחנו מונעים ממנו משהו חדש. משהו שיכול להיות מאוד שהוא צריך.
בכך שאנחנו "מגנים" עליו, אנחנו פוגעים בו. אנחנו מונעים ממנו את ההזדמנות להיחשף למשהו שיכול להיות שהוא צריך. משהו שהוא מחפש בכל מאודו. משהו שיכול לקחת גם אותו לשלב הבא.
זה לא אומר שאם ניגש, הוא יידע לזהות את זה בנו. או להבין את זה מיד. או להסכים. או לרצות את זה. וזכותו שלא. רק שאם אנחנו לא מציגים את עצמנו, אנחנו מונעים ממנו את הזכות להכיר משהו אחר. ויותר חשוב מזה, את הזכות לבחור.
מותר לו גם לעשות את הטעות ולסרב. רק שזו הזכות שלו. להגיד לא. לטעות. לא להבין. או להחליט שזה משהו שלא מתאים לו. רק שאם אנחנו לא ניגשים בגלל הסרט שבראש… אנחנו מגישים צלחת של סירוב אחת גדולה לכולם. ולא מגנים על אף אחד.
חוץ מעל הנוחות שלנו. חוץ מעל התירוצים שלנו. חוץ מעל ההיתקעות בתוצאות העבר.