הצלחה. נדמה שזה שם המשחק היום. וכולם מוכרים לנו הצלחה. כאילו שהצלחה היא דבר כל כך נפוץ, שרק טבעי והגיוני שכל חייל משוחרר, אינסטלטור או פקידה בדימוס ימכרו לנו את תובנותיהם על ההצלחה. מעלים סטטוסים בפייסבוק. ואוספים לייקים כאילו אין מחר.
בערב, כשהחיוך המזויף דוהה נשארת האמת העירומה. לא הצלחה ולא נעליים. מדברים על זה כאילו אין מחר. רק שהולכים לישון בתחושת אכזבה. כאילו לכל השאר זה עובד. ורק להם משום מה זה לא. למרות שכל היום שפשפו את ג'יני ההצלחה. דיברו אליו ועליו. והוא לא עונה.
לא המאמן. לא המתאמן. לא המלמד. לא הלומד. לא הסופר. לא הקורא. לא המשיק. לא ההוא ששילם לו כסף. לא ההוא שעשה פעם אחת ובמקרה הצליח לו, אז עצר כשהשיג 100% הצלחה. לא ההוא שנכשל מיליון פעם. לא המתרץ. וגם לא זה שמרגיש שאין לו סיבה לתרץ.
אף אחד מהם לא מבין את חוקי המשחק האמתי. זה שהוא לא רק פוזה וקשקושים של גורואים בשקל. זה שבסופו של יום מודדים את התוצאות שלו. 1 או 0. הצלחה או חוסר הצלחה. ולא סיפורים על "ההצלחה האמתית היא במסע". או "ההצלחה האמתית היא למצוא את עצמך".
הסוג היחיד של אדם שמצליח הוא זה שיוצר תוצאות והרבה מהן. לא ההוא שמדקלם הכי טוב את ספרי ההצלחה שקרא. חוזר על מילים ששמע בהרצאה. משחזר פניני חוכמה. עוטף אותן בדוגמאות. בהומור. בכריזמה עד אין קץ. ובסוף היום, חוזר לתוצאות הבינוניות שלו.
הסוג היחיד של אדם שמצליח הוא זה שיוצר תוצאות והרבה מהן. זה שעשה ולמד מהניסיון שלו. נפל וחזר לעמוד. גיבש תפישת עולם שמבוססת על תוצאות. מדד וגילה איפה אפשר להשתפר. ושיפר. כי הוא ידע שגרפים וידע לא שווים כלום אם לא הופכים אותם לעשייה.
ועשה. ועשה. ועשה. ועשה. ועשה עוד מיליארד פעמים. והשתפר תוך כדי התקדמות. צמח מתוך ההתפתחות האישית הממומשת שלו. לא חיפש את העצמאות הכלכלית הנכספת. לא התפלל לעגל הזהב של ההכנסה הפאסיבית. לא התמקד בקיצורי דרך.
בעיניים פקוחות וכנות כואבת מול המציאות. בבחינה מתמדת אם רץ לכיוון הצלחה או בורח מעצמו. בעשייה אינסופית וחדורת שליחות. בהבנה מלאה של המשמעות של בריחה מעשייה. ובסוף החודש, בווידוא של דבר אחד בלבד – האם העיניים שלו והעשייה שלו בכיוון המטרה?