נמלה בתנועה עושה יותר משור נח. היא סגרה את הספר. משהו הדהד שם בפנים. כמו שיחה פנימית ומעומעמת בתוך מערה. בהתחלה הדהוד קטן. ובהדרגה גדול יותר ויותר. פוגע בדפנות המוח וחוזר שוב. ודמעה קטנה החלה להיווצר בקצה העין שלה.
היא תמיד הרגישה כמו נמלה. קטנה. חרוצה. חלק מהעדר. ובעוד שאהבה את החיזוקים מהבוסים שלה, משהו לא ישב לה שם כמו שצריך. היא לא רצתה להיות נמלה. נמלים תמיד נראו לה כחרקים חסרי מוח. חייבים אחד את השני כדי לשרוד.
בהתחלה זה לא היה ככה. היא דווקא נהנתה במשך שנים להיות חלק מ"כולם". אהבה את תחושת החיבוק. נהנתה מהדרמות הקטנות. ויותר מכל, היא הבינה את החוקים. התנהגה לפיהם. וידעה בדיוק מה התגובות שהיא צפויה לקבל.
רק שברגע אחד הכל התערער. חברה המליצה לה בעין בורקת על ספר. אחד שישנה לה את החיים. והיא, שלא באמת רצתה לשנות כלום, רק רצתה להבין למה החברה מתרגשת. אז קראה את הספר. ואחריו קראה מאמר. עשתה איזה קורס. נסחפה לזה עד הסוף.
הם הסבירו לה כמו לילדה קטנה איך באמת צריך להתנהג. מה צריך באמת לרצות. מה הכי חשוב בחיים. איך להיות היא בצורה מלאה יותר. ועל הדרך, היא לא שמה לב. מרוב שלימדו אותה איך לחיות את החיים, היא לא שמה לב שרק החליפה קן נמלים.
נמלה בתנועה עושה יותר משור נח. נמלה שחולמת שהיא שור, אולי תשקיע יותר מאמץ. רק שהיא לא באמת הפסיקה להיות נמלה. והיא, שלא רצתה להאמין שהיא נמלה, לא הפסיקה להתנהג כמו נמלה. רק סיפרה לעצמה את הסיפור שמכרו לה.
היא לא באמת הייתה נמלה פעם. באותה מידה שהיום היא לא שור. היא הייתה היא. וברגע שהבינה את זה, הכל התאפס פתאום. והדמעה התחלפה בחיוך. ענק. כזה ששמור רק לילד שמקבל את הגלידה שהבטיחו לו.