מישהו חכם אמר ש"העתקה היא המחמאה הטובה ביותר". וזה לא שזה לא נכון. זה נכון לעתים קרובות. רק שהעתקה גרועה היא לא מחמאה. היא סתם… ובכן… העתקה. ומכיוון שהיא כזאת, היא לא מחמיאה למושא ההעתקה אלא דווקא מהווה מראה שבורה ושלילית כלפיו.
פעם מלצר היה ממלצר. איש מכירות היה מוכר. נהג אוטובוס היה נוהג. והם לא שאפו להיות יותר מהכי טובים. רק שעם הזמן ההתקדמות הפכה להיות העניין. לעבור לשלב הבא של המשחק. זה שבו מגיעים לנהל. ואפשר "להתאמץ פחות", "להרוויח יותר" ו"לממש את עצמנו".
רק שהשלב הזה כבר עבר. התקדמנו. הפסקנו לחשוב על ניהול. עכשיו, לפני שאדם מתחיל לעשות, הוא כבר רוצה את הפרסום שמביאות התוצאות. שלא לדבר על להתמקצע. את זה הם שואפים לעשות על גב הפראיירים הראשונים שיאמינו. ובעידן האינטרנט יש לא מעט כאלה.
רואים משהו שעובד ומעתיקים. אם מישהו מתפרסם כי הוא מעולה, זה כבר לא משנה עד כמה הוא מקצועי. כי אנשים רואים את התהילה ורוצים אותה ספציפית. בלי לעבוד. רק את התהילה. כי אם הוא עשה את זה, כנראה שכולם יכולים. זה לא נכון. אבל זה לא יעצור אותם מלנסות.
משהו נשבר בתקופה הנוכחית. אנשים הפסיקו לשאוף להתמקצע. התחילו לשאוף להתפרסם. כאילו הפרסום הוא מה שיגרום להם סוף סוף לפרוץ. כאילו אם יהיו כוכבי יוטיוב או פייסבוק זה יגרום להם להיות באמת יותר חשובים ממה שהם. רק שכשאין בהם שום דבר יותר מזה…
פעם לא הייתה בושה בלהיות אדם שנותן שירות. בלהיות אדם עובד. אדם שמתמקצע. שהופך להיות הכי טוב בתחום שלו. שמצליח לייצר את התוצאות הכי טובות. שאנשים היו מרוצים מהאינטראקציה אתו. כי המהות הייתה לתת את השירות הטוב ביותר לאדם אחר.
משהו נשבר בתקופה הנוכחית. הסתיים המהפך בין "לתת שירות" לבין "לממש את עצמי". כאילו שהמימוש העצמי הוא מטרת הכל. וכאילו כל השאר לא חשובים. להגיד את האמת של עצמנו בכל מחיר. ליצור לעצמנו קהל. לצבור שם ותהילה.
כאילו שהתהילה היא העניין פה. כמה אנשים חברים שלך בפייסבוק. כמה עושים לך לייקים. כמה משתפים אותך. וזה מה שקובע עד כמה אתה שווה או לא. עד כמה אתה מפורסם. בלי שום קשר לרמה שלך. לרמת הידע שלך. לכמות השירות והעבודה המעשית שסיפקנו.
משהו נשבר בתקופה הנוכחית. ולא מעט אנשים כבר לא עושים כלום מלבד לצבור מוניטין. יש שיגידו שזה גם דורש מומחיות. רק שבעולם הפופולאריות קל להחליף אותך בפופולרי אחר. כי אין ערך מלבד הבידור. מלבד המילים. ומילים קל להעתיק. סיפורים קל לספר.
הבעיה היא בהעתקה.
אדם שמשקיע, מתמקצע ועובד בתחום שבו הוא מייצר תוצאות לאחרים, שווה העתקה. רק שאת אלה לא רואים. רואים את מונחי-הפרסום. אלה שמתחבאים מאחורי מילים יפות. מאחורי כמות הלייקים שלהם. ומכיוון שאותם רואים הכי הרבה, אותם גם מעתיקים.
וזו לא הייתה בעיה אם לא הבינוניות. כי אם כולם מנסים להעתיק את אותם המוצלחים, נוצרת שכבה אחידה של כפילים. שכבה אחידה שלאורך זמן המוח של הלקוח לומד לסנן. את האיכות ביחד עם הסתמיות. וזה גומר את המוניטין של התחום בהדרגה.
לא שאכפת להם. הם מרוכזים רק בפרסום העצמי שלהם.
ההצלחה האמתית לא מגיעה מהעתקה. העתקה היא בינוניות. השאיפה לפרסום לפני התוצאות היא בינוניות. כי במצב שכזה, אין באמת חדשנות. ויש רק ריצה אחרי אחרים שמכתיבים את המציאות. כך שגם לא מגשימים את עצמנו. אלא משרתים את המקור.
המקור הוא זה שמכתיב את הקצב. ואי אפשר לכבוש את הפסגה שלו אם מתחבאים מאחורי מילים, פוזה והעתקות. כי אם מעתיקים, הופכים לצל דהוי שלו. וחדשנות מתמדת היא הפתרון. לא רכיבה על טרנדים. בטח שלא החיפוש המתמיד אחרי פתרונות קלים וקיצורי דרך.
כדי לחדש צריך לבעוט בהנחות היסוד. וכדי לבעוט בהנחות היסוד לא מספיק ללמוד אותן. צריך להבין אותן. ואת זה אפשר לעשות רק דרך הליכה בדרך. שוב ושוב. בהתחלה כשוליה. אחר כך כאיש מקצוע. ולבסוף למצוא את קיצורי הדרך בין השבילים ובזמן ההליכה.
משם מגיע הפרסום ששווה משהו. זה שאי אפשר להעתיק. זה שאולי לא יקבל המון לייקים. אבל יעזור לאחרים. יפתח אותם. כי המיקוד חייב להיות תמיד בעשייה עבור אחרים. לא "הגיע הזמן שנשקיע סוף סוף רק בעצמנו". כי כדי שאחרים יכירו בנו, רצוי שנעשה גם משהו עבורם.
אדם לא ראוי לתהילה אם הוא לא באמת עוזר לאחרים. אדם לא ראוי לתהילה אם הוא לא באמת בונה אנשים אחרים. אדם לא ראוי לתהילה אם הוא לא באמת שם אחרים לפני הכסף, הפרסום והתהילה של עצמו. כי אין כבוד אמתי בתהילה רדודה.
תהילה אמתית נובעת משנים של תוצאות. לא משנים של בנייה מתמדת של תהילה. היא נובעת מכך שאחרים מדברים עלינו. ולא מתוך שנים של דיבור על עצמנו. היא נובעת מאחרים. ולא מהרצון שלנו להתפרסם. ושם צריך להיות המיקוד. באדם אחר.
במקום לחשוב איך להשיג עוד לייקים, הגיע הזמן לחשוב: מה עשית היום בשביל אדם אחר?