זה פשוט שלי. הבטיחו לי. קניתי. עברתי הכשרה. וזה שייך לי. לא להם. זו הזכות המולדת שלי. הם ילכלכו לי את זה. יהרסו לי את זה. ישברו. יורידו את הערך של זה. יבזו את זה. יהפכו את זה למשהו שמתחת לרמה שלי. ועבדתי כל כך קשה כדי להגיע אליה.
זה בערך התמצות של כל הבעיות הכי הגדולות בעולם. התחושה שמשהו שייך לנו. ואנחנו לא רוצים לתת למישהו אחר לשחק בו. בדיוק כמו ילדים. כי אנחנו מפחדים שלא נקבל את זה בחזרה. מפחדים שנגלה שמישהו אחר ישתמש בזה יותר טוב מאתנו.
אז אנחנו מתכווצים. קודם בלב. אחר כך בהתנהגות. מביטים מבט חושד וזועף. כועסים שמישהו אחר העז. ושוכחים. שוכחים את הדבר החשוב מכל. זה שנמצא בבסיס כל הצלחה גדולה באמת. כזו שבונה הצלחות של אחרים.
אי אפשר להצליח מתוך סגירות הלב. אי אפשר להצליח מתוך שמירה על הכל תחת הידיים שלנו. ולא משנה כמה ננסה, גם לא נצליח. וכן, תמיד יהיו כאלה ש"יורידו את הרמה". מצד שני, אם נלחם בהם רק נהפוך את הקהל שלנו למודע יותר כלפיהם. נפרסם אותם.
במקום להילחם בכל מה שרע, עלינו לשפר את כל מה שטוב. לפתח אחרים שיהיו ברמה גבוהה יותר. לפתח את המתחרים הראויים שלנו. וכן, אני יודע שזה לא נשמע הגיוני. רק שיש משהו חשוב שצריך לדעת על תחרות – כל עוד היא הוגנת ובונה, השם של התחום משתפר.
ככל שיש יותר "חאפרים" בתחום, לתחום יש שם פחות טוב. ואם אנחנו רוצים לשפר את התחום, עלינו למצוא את המתחרים שנמצאים ברמה טובה ולשתף איתם פעולה. ולו רק כדי להעצים את שמם של הגופים שעושים שם טוב לתחום. ולהתעלם מהחאפרים.
ככל שהקהל הפוטנציאלי רואה יותר איכות, כך הוא יותר מתרשם מהתחום. רוצה להפוך לחלק ממנו. ואז, אם ברור לו מהם הסטנדרטים לאיכות הוא יידע לשפוט לבד. ולא ללכת על ה"הכי זול". או על ה"הכי משווק". אלא על מה שהוא באמת רוצה. ויש מספיק לכולם.
יש מספיק לקוחות לכולם. נכון, חלקם עדיין לא יודע שהוא רוצה להיות לקוח. או שהוא צריך את מה שיש לנו להציע. בשביל זה יש שיווק. וכשפוגעים בשמו הטוב של המתחרה, פוגעים בשמו הטוב של התחום. וכשמפרגנים למתחרה, מרימים את כל התחום. פרגון בונה תחומים.
הגיע הזמן להגדיל את כל מי שטוב. לגרום לכל התחום להצליח יותר. כי גם אם נשמור על האחוז הרגיל שלנו מכל ה"עוגה", יהיו לנו יותר לקוחות. כי העוגה תהיה גדולה יותר. וזו המשמעות האמתית של תודעת שפע.