ברוכים הבאים למחר, קרא השלט. והיא התרגשה. כי חיכתה כל כך שהיום הזה יגיע. היום הזה שאליו דחתה הכל. היום שבו הכל יתגשם. הדיאטה תתחיל מעצמה. המטלות שתמיד רצתה להספיק. הספר שרצתה להתחיל לקרוא. יום מרגש לכל הדעות.
היא עמדה בשער. הסתכלה ימינה ושמאלה. ציפתה לראות אנשים מקפצים בשמחה. אנשים יעילים. כאלה שאין להם יותר למה לחכות. הם הגיעו למחר. והנה, כל הציפיות שלהם מתחילות להתגשם. ולמרות שלא ראתה אותם עדיין, ההתרגשות הייתה בשיאה.
נשימה עמוקה. צעד קדימה. ועכשיו הייתה כבר שם. מחר. משהו חזק מילא אותה. אופטימיות זו מילה שאפילו לא מתחילה לתאר את זה. פשוט ידיעה מלאה. הנה, הגיעה למקום שאליו תמיד השתייכה. תמיד דיברה עליו. התגעגעה אליו למרות שלא הייתה בו אף פעם.
היא המשיכה לצעוד קדימה. מחכה לדבר הגדול שעומד להגיע. בטוח משהו מדהים יקרה. ובזמן שחיפשה אותו, לא שמה לב וכמעט התנגשה במישהו שהגיע מעבר לפינה. הוא הסתכל עליה במבט נוזף. והיא, התנצלה בחינניות. שום דבר לא יכול היה להרוס לה.
היא נכנסה לכל חנות שם. לכל בית מלון. בחנה כל אדם שעבר על פניה. וככל שעבר הזמן, הייתה לה תחושה מוזרה שעבדו עליה. האנשים שם היו רגילים. החנויות היו כמו אלה שהכירה. ובתי המלון… מפוארים כמו אלה שכבר הייתה בהם בעבר.
רק שהיא עזבה את העבר. והיא הגיעה למחר. זה מה שהשלט אמר. יכול להיות שהפרסום היה שקרי? הרי המקום שבו היא נמצאת הוא מחר. והוא לא מרגיש שונה ממקודם, שם הייתה אתמול. או מהעבר, שם הייתה רוב החיים שלה.
אז שכרה שם חדר. אם כבר להיות שם, אז להתפנק. ואם כבר להיות שם, אז לנצל את הרגע. הזמינה משהו לאכול. את הרגיל. כי היא בכל זאת אהבה את הרגיל. ואחר כך חשבה לקרוא איזה ספר טוב שהביאה איתה. אבל היה משהו מעניין בטלוויזיה.
בזמן שבהתה בטלוויזיה, החלו לעבור לה מחשבות בראש. אולי המחר הזה זה לא מה שציפתה. אולי עדיף לחכות קצת עם המשימות עד שתגיע לעתיד. שם, בוודאי הכל יהיה שונה. ועד אז, היא תהיה חזקה יותר. מסוגלת יותר. ותוכל להגשים את כל החלומות שלה.