הוא הלך בין החולות. השמיים הבהבו מדי פעם בברקים. גשם החל לטפטף במקום קרוב. קשה היה לפספס את צלילי אהבתו לאדמה. המבט שלו היה נחוש קדימה. שפתיו מכווצות. ידיו קפוצות. ורוחות המדבר נעו סביבו. כאילו יוצרות מעבר רק בשבילו.
לא היה לו אכפת שהרוח תשרוט את פניו היבשות ומכוסות הזיפים. לא היה לו אכפת שבגדיו נדבקו לגופו הצנום בגשם. לא היה לו אכפת. הוא התקדם ישר בצורה מתמדת. דרך הכאב. דרך חוסר הנוחות. דרך המכשולים. נעול בראשו על תמונה אחת. ומתקדם.
הוא לא תמיד היה כזה. פעם, לפני הרבה שנים, הוא היה אחר. רך. נעים. מכיל. או לפחות זה מה שסיפר לעצמו. כי הוא היה אדם טוב. מהסוג שתמיד אפשר לסמוך עליו. ההוא שתמיד יהיה שם עבורנו. לא משנה איך נתנהג אליו. מהסוג שכל אדם רוצה כחבר.
רק שהזמן עבר וכלום לא השתנה בחייו. היה נחמד. נשאר נחמד. וכל השאר התקדמו. הגיעו להישגים. נכנסו לזוגיות. והוא, היה נחמד לכולם. התעניין. ועשה זאת בצורה הכי עדינה שאפשר. רק כדי לא לפגוע באדם. רק כדי שהם יהיו מרוצים. לא משנה מה המחיר.
יום אחד הוא התעורר. זה היה באמצע יום עבודה. שוב קידמו אחר במקומו. למרות שהיה עובד מצטיין. במשך שנים. והטלפון צלצל. אשתו. כועסת. עליו. למרות שידע שלא עשה כלום. היא פשוט הייתה צריכה לפרוק את מה שהרגישה בעקבות לחץ בעבודה.
הוא הרגיש את הראש שלו מתערפל. כמו כאב ראש. לא מסוגל לשמוע אותה. לא מסוגל לשמוע אותם. לא מסוגל לשמוע אף אחד. ופתאום שקט. רגע של צלילות. אז קם, לקח את המעיל והלך משם. לא שמע אפילו את הבוס ששאל לאן הלך. זה לא עניינו.
הוא התחיל ללכת. זה היה לו מוזר. היה רגיל לשבת. לשבת במשרד. לשבת ברכב. לשבת בבית. רגל אחת קדימה בכל פעם. היה לו חם בהתחלה. רצה לעצור. אבל לא הייתה לו באמת סיבה. חוץ מהנטייה הרגילה שלו לעצור כשקשה.
אז האט. והמשיך קדימה. כי קדימה זו הדרך היחידה שהרגליים שלו לקחו אותו. מטר אחרי מטר החל לחזור אליו הרצון לחיות. הרגיש סוף סוף שהוא מתקדם. אפילו שלא היה ברור לאן. רק קדימה. ועוד קדימה.
הטלפון שלו צלצל בכיס בלי הפסקה. הבוס. אשתו. חברים. ושוב הבוס. אשתו. והחברים. בהתחלה כעסו. אחר כך דאגו. רק שהוא לא ענה להם. אפילו לא פעם אחת. לא עניין אותו. הוא התקדם עכשיו. עכשיו היה תורו.
כך הוא המשיך לצעוד קדימה. עד שהגיע למדבר. זה לא לקח שנה ולא שנתיים. רק שהתמונה שהתגבשה מול עיניו כבר הייתה שם. וחיכתה להתממש באמצע המדבר. כמו נבואה עתיקה. ובאמצע המדבר הוא נעצר.
לראשונה.
לאחר מעגל חיים שלם.
והרשה לעצמו להיות מי שהוא באמת.
השראה אמתית.