הוא התקרב בצעדים חוששים לגן השעשועים. לא כרגיל. הוא אהב לשחק שם כל כך. להיפגש עם החברים שלו מהגן. רק שמשהו קרה היום. ושאר הילדים היו עסוקים בדיבור חזק. בצעקות. כמו שלפעמים שמע שאבא מתווכח בטלפון. ולמרות שפחד, התקרב לשמוע עוד קצת.
אבא שלי אומר שהעץ בחצר שלנו הכי טוב, אמר אחד הילדים בפסקנות. הפירות עגולים, אדומים ויפים. הטעם שלהם מתוק. ואני אוהב לאכול אותם כל כך. אין פירות טעימים מהם. ילד אחר עצר אותו בכעס. אבא שלי צודק, הוא אמר. העץ בחצר שלנו טוב יותר.
העץ שלנו הכי גבוה, המשיך הילד השני. הקליפה של הפירות דקה וקלה לקילוף. הפלחים מלאים במיץ מתוק וריחני. אני יכול לשתות את המיץ כל היום. הוא חייך כמנצח עד שילד שלישי התערב. לא, העץ שלנו אפילו יותר טוב. אבא שלי אמר. והוא יודע יותר טוב מהאבות שלכם.
הפירות עגולים וקטנים. עם פלומה רכה. ריח כל כך נעים שגם הציפורים לא מצליחות להתרחק ממנו. אבא שלי קוטף את הפירות הגדולים יותר. את הקטנים משאיר לציפורים. כדי שכולם יוכלו ליהנות מהפרי הטעים ביותר בעולם.
הוא לא רצה להיכנס לוויכוח שלהם. ולמרות שבחצר שלו לא היה עץ, הוא חייך. היה שם צמח שאבא גידל. עם פירות עגולים וקטנים. מבריקים ומלאי טעם. ולמרות שאפשר היה להכין מהם מיץ, הוא אהב לאכול אותם קרים. אחד אחד מהענף.
מבחינתו הוויכוח היה מיותר. הוא רצה לשחק. ואם הם לא משחקים, הוא יימצא במה לשחק. ומישהו אחר לשחק אתו. כי בזמן שהם היו עסוקים בהשוואות בין פירות הוא ידע רק משהו אחד. משהו שגרם לו לחייך בין כל הילדים חמורי הסבר והצועקים.
בזמן שירד לגן, אבא היה במטבח. מכין לו סלט פירות. הוא התענג על המחשבה שאוהבים אותו כל כך. כי הוא אהב את הפירות. ולא באמת רצה לבחור רק כדי להגיד ששלו הכי טוב. אותו עניין רק שיהיה לו טעים. אז השאיר אותם לריב וחזר הביתה מחויך.