הוא בסך הכל היה צריך שולחן. לא גדול ולא קטן. לסלון. כדי שיוכל לארח בו אנשים. מקום שעליו יוכל לשים את הפיצוחים. או את האוכל. או את העציץ. וברגע שהחליט, התחיל ללכת. לחפש מאיפה יוכל להשיג שולחן. הרי כשצריך, צריך.
תוך כדי הליכה, לכד את עינו שלט גדול. היה כתוב שם "מחפש שולחן? הגעת למקום הנכון". אם אמרו, אמרו. הוא חייך, דפק בדלת הכחולה ונכנס. לפניו, התפרש חלל עצום. המון מקומות ישיבה. ולוח. רק ששולחן, לא היה שם. הוא הסתכל ימינה ושמאלה. גם שם לא היה אפילו שולחן אחד לרפואה.
"שלום לך", אמרה אישה בחליפה. "הגעת למקום הנכון". "אממ", הוא אמר. אני… אני רק צריך שולחן. לא גדול ולא קטן. לא נמוך ולא גבוה. רק שולחן רגיל. מעץ. את יודעת… מהסוג שכל אדם צריך בסלון. מקום לשים עליו אוכל לפני הארוחה. ואת הרגליים אחריה.
היא חייכה ונתנה לו פלאייר. אם זה העניין, מיד נלמד אותך לבנות שולחן. איך לבחור את העץ הנכון. איך להשתמש בכלים הנכונים. איך לחתוך את החתיכות. איך לחבר אותן. איך ללטש, לצבוע ולצפות. ואז, יהיה לך צ'יק צ'אק השולחן שתמיד רצית. זה רק עולה כך וכך. ללא חומרי גלם. או מע"מ.
"לא תודה", הוא אמר. יצא משם. לא לפני ששמע את קולה צועק "לא הבנתי מה ההתנגדות שצריך לפתור כדי שתבוא לקורס". הוא לא חיפש קורס. הוא חיפש שולחן. אז המשיך ללכת ברחוב. עד שנעצר ליד שלט הרבה יותר גדול. "השולחן שתמיד רצית, בהישג ידך!".
הוא פתח את הדלת האדומה ונכנס. כאן כבר היו שולחנות. הרבה שולחנות. יותר טוב, הוא חשב לעצמו. רק שליד כל שולחן ישב אדם. הוא הסתכל דקה ארוכה על כל האנשים שישבו. לבסוף בחר אחד והתיישב מולו. זה שהוא חיפש שולחן, לא אומר שהוא לא ידע מה לעשות עם כיסא.
"כן, איך אפשר לעזור?", שאל האיש המעונב. "אני… אני מחפש שולחן", הוא ענה לו. "מעולה", השיב המעונב. אנחנו בדיוק סוכנות שעוזרת למצוא שולחנות. כל מה שצריך לעשות הוא לחתום כאן וכאן. וכאן. וכאן שוב על האחוזים שתשלם לנו על מציאת השולחן. וזה הסכום שתשלם אם לא נצליח.
"רגע, רגע…", הוא קטע אותו. "אז אין פה שולחנות?". רק רצה לוודא. "בוודאי שלא", השיב המעונב בחיוך מרוצה. אנחנו הסוכנות המובילה בארץ למציאת שולחנות. יש לנו לקוחות מפה ועד הצד השני. ובזמן שהמעונב המשיך לדבר על הסוכנות ועליו, הוא יצא משם מבלי שישימו לב.
נהיה חם. הוא המשיך ברחוב. ולפני שהספיק להגיד מנחם לבשקוביצקי, הוא עבר ליד שלט יותר גדול. "נמאס לך שמבטיחים לך שולחנות איכותיים ולא מקיימים? פה תמצא את התשובה". ואם הם אמרו שפה, אין לו סיבה לחלוק עליהם. אז הוא נכנס דרך הדלת הירוקה.
כאן היו הרבה שולחנות. רק שאחד מהם היה תפוס. איש נחמד ישב שם באמצע. אז הוא התיישב מולו. "שלום לך", אמר הנחמד. "איך אני יכול לעזור לך?". הוא חייך אל הנחמד. הרגיש אליו חיבה עזה. סוף סוף, מישהו שפתוח להקשיב. איזה כיף. "אני… מחפש שולחן רגיל", הוא השיב לו.
רק שאז הנחמד המשיך לדבר. "בוודאי שאתה מחפש שולחן". רק ששולחן זה לא מה שאתה מחפש באמת. יש שם צורך מהותי יותר משולחן. וברגע שתפתור אותו, הצורך בשולחן יתפרק מעצמו. אתה הרי יודע למה אני מתכוון. ולמרות שהיה לו קשה, הוא הפסיק את הנחמד. הוא לא היה צריך ייעוץ.
הוא ברח משם. יצא לרחוב. לא מבין מה הסיפור עם הרחוב הזה. לא כזה מסובך למצוא שולחן. ועוד שולחן רגיל. בלי אפקטים. בלי גימורים יוצאי דופן. רק כזה שאפשר לאכול עליו. ובזמן שהוא שקוע במחשבותיו, כמעט נתקל באדם זקן, עצוב ושפוף שעמד שם. ולידו שלט קטן ושבור.
על השלט היה כתוב באותיות שכמעט נמחקו מהזמן "סגרנו, מצטערים". הוא חייך ברוך אל הזקן. "מה היה כאן?", הוא שאל. הזקן הביט בו בעצב. הייתה פה חנות רהיטים. מצליחה. במשך שנים. רק שעם הזמן, היו פחות ופחות אנשים שרצו לעבוד בה.
"אין תהילה בלהיות נגר", המשיך הזקן. כי עבודה מרגישה לאנשים יותר מדי שגרתית. אין בה "למה" יוצא דופן. לא מעריצים אותך. ואתה גם לא עושה מזה מיליונים. אין מה להראות לחברים. זה גם לא יאפשר לך לרכוש את מכונית המירוץ שתמיד רצית.
וזה לא שאין נגרים שהפכו לבעלי חברות מצליחות. ברור שיש. פשוט היום, אף אחד לא רוצים להיות נגר. הם מעדיפים ללמד אחרים לעשות את זה. למצוא עבור אנשים ריהוט נדיר. לאמן אותם להתפתח אישית, רגשית ורוחנית. ובפועל, לא נשאר אדם שייצר את השולחנות. אז חנות הרהיטים נסגרה.
מהורהר, הוא עזב את הזקן וחזר בעקבותיו. מביט דרך כל חלון ראווה שבו ביקר. יועץ השולחנות ישב לו לבדו. מועטים באמת חיפשו ייעוץ שולחנות. מתווכי השולחנות ישבו ושוחחו בינם לבין עצמם. וגם מרצת קורס הנגרות עמדה לה לבדה ושיחקה בטלפון.
ולא היה שם ולו שולחן אחד לרכישה. כמה חבל.