אף אחד לא רוצה שיפלשו לו לפרטיות. וכן. אני יודע. לרוב האנשים יש חשבונות ברשתות החברתיות. והם משתפים שם הכל. תמונות. מידע אישי. דעות אישיות על כל מני דברים שקורים. ואפילו עדכונים על המיקום הנוכחי שלהם. ועם מי הם נמצאים כמובן. אז מה פתאום אכפת להם מהפרטיות שלהם?
מאוד פשוט. הם רוצים לקבוע מי נחשף למידע שהם בוחרים לשתף. לפעמים, הם רוצים לתת לכולם גישה למידע מסוג אחד. ולמידע מסוג אחר לחלוטין, הם רוצים לתת גישה רק לחברים שלהם. וזו זכותם. אחרי הכל, זה המידע שלהם. בדיוק כמו שבחורה עם מחשוף לא מעוניינת שיפשיטו אותה ברחוב.
באוגוסט 2010 כתב בחור בשם אנדרו לואיס משפט מאוד מעניין על אתר שמרכז חדשות בשם דיג: אם אתם לא משלמים על זה, אתם לא הלקוחות אלא המוצר שמשלמים עליו. מאז, מצטטים את המשפט הזה המון. בעיקר כשמדברים על רשתות חברתיות. והמשפט הזה אגב, הוא גלגול של אחרים.
כאן בדיוק נכנס נושא הפרטיות לתוך המשוואה. מכיוון שאנחנו לא משלמים על הרשתות החברתיות, אנחנו לא באמת הלקוחות שלהם. אז מה אנחנו כן? אנחנו ספקי התוכן. אנחנו יוצרים את הסיבה שבגללה עוד אנשים כמונו נכנסים לשם. ועושים את אותו הדבר.
ככל שיש יותר אנשים שנמצאים ברשתות החברתיות, כך החברות הללו יכולות למכור יותר פרסומות. בטלוויזיה זה היה הרייטינג. בדיקה שעוזרת לוודא כמה אנשים צופים יש לתוכן מסוים. ואז, מתמחרים את הפרסומת לפי כמות העיניים שצופות בה (באלפים כמובן).
ברשתות החברתיות מדובר במיליוני עיניים. ופייסבוק/גוגל/אינסטגרם/ווייז ודומותיהן יודעות בדיוק כמה אלפי אנשים מסתכלים כרגע על המסך. כך שהן יכולות למכור למפרסמים את הקובייה, שאליה מוכוונות העיניים כרגע. או את המידע, כדי שיוכלו להצליב ולקבל עלינו מידע עמוק יותר.
עד כאן, זה ידוע. במיוחד בשבועות האחרונים כשצפה פרשת קיימברידג' אנליטיקה. חברה שהשתמשה במידע שהיה זמין למפתחי אפליקציות על ידי פייסבוק. מידע, שעזר להם לדעת איך להשפיע פסיכולוגית על אנשים כדי שיבחרו במפלגה אחת על פני אחרת. או להטות משאלי עם.
זה מסוכן לדמוקרטיה. אין ספק. והמחשבה שמישהו יכול להשפיע עלינו כל כך, היא מדליקה מצד אחד ומצד שני, מדליקה מיליון נוריות אזהרה. כי זה אומר שלגוף שיש לו מספיק כסף, יש את היכולת לגרום לנו לבצע צעדים שהם מנוגדים לאינטרס שלנו. מתוך מידע שאספו על הרגלי קבלת ההחלטות שלנו.
רק שיש שאלה נוספת שחשוב לשאול. נניח לרגע שנגביל את היכולת של פייסבוק ודומותיה למכור ולשתף את המידע האישי שלנו לעסקים, לחברות ולגופים פוליטיים. אם נעשה את זה, נפגע ברווחי אותן חברות שמפתחות ומתחזקות את הרשתות החברתיות. ולא מדובר בעלות של 20 ש"ח בחודש.
השאלה היא: מאיפה יגיע אז הכסף לתחזק עבורנו את הרשתות החברתיות? אם נרצה להחזיר את הכוח אלינו, עדיף יהיה שאנחנו נהפוך ללקוחות שלהן. או במילים אחרות, אנחנו נשלם להן כסף. מצד שני, הסיבה שכל כך הרבה אנשים רשומים אליהן ומתפקדים בהן היא שהן חינמיות.
האם נסכים לוותר סופית על הפרטיות שלנו רק כדי שהרשתות החברתיות יישארו חינמיות עבורנו? האם נסכים לשלם כסף כדי לשמור על הפרטיות ולהשפיע על איכות הרשתות החברתיות? או שאולי חוסר הרצון לשלם וחוסר הרצון להפרת הפרטיות יגרום לנו לעזוב את הרשתות החברתיות בכלל?
אלו השאלות האמתיות שעומדות כרגע על הפרק. שאלות, שמפחידות את פייסבוק, גוגל וחברותיהן באותה מידה שהן מפחידות אותנו. הם, שכל כך התרגלו שאנחנו מכורים למוצרים שלהם. ואנחנו, שכל כך התרגלנו לנוכחות של המוצרים שלהן בחיינו.
עכשיו, מסקרן אותי לשמוע: מה דעתך על הנושא? ואם נגיע למצב, מה תהיה הבחירה שלך?