בתוך השקט נמצא לו המון רעש. כי אז ניתן לשמוע בקלות גדולה יותר את המחשבות. אלה שרצות ברקע. קופצות מאחת לשנייה. מרעיון לרעיון. מהעברת ביקורת לניסיון לתאר מה יכול היה לקרות. וזה לא שהן לא היו רצות שם גם ככה. אלא שהשקט נטול הסחות. והן זורחות כמו כוכבים מעל מדבר.
זו הסיבה שבגללה רוב האנשים מציף את עצמו במידע. צפצופים. הבהובים. אורות מרצדים על מסכים. מוזיקה קולנית. ולו רק כדי לא להתמודד עם השקט. עם חוסר ההפעלות החיצוניות. רק שהמחשבות עדיין רצות להן ברקע. כמו הכוכבים. נמצאים שם ובוחנים אותנו גם כשלא רואים אותם.
בתוך הרעש נמצא לו המון שקט. עודף ההסחות גורם לכל הקולות, פנימיים כחיצוניים, להפוך לרעש לבן. סטטי. חסר ערך. כזה שנבלע פתאום ברקע. ומתוך הרעש הסטטי הזה צפות מחשבות נקיות יותר. ממוקדות יותר. מחשבות יצירתיות.
רק שזה מעגל אין סופי. שקט שיוצר רעש. רעש שיוצר שקט. רצים סביב מעגל המחשבה. עד שעוצרים. מפסיקים לשמוע. ומתחילים להקשיב. במקום לדכא, לאפשר ולשחרר. כי המחשבה היא כמו אדם. כשלא מאפשרים לו להתבטא, הוא מנסה חזק יותר וחזק יותר.
יחס סלחני, מקבל ומכיל הוא הבסיס להשלמה. אין מחשבה שאסור לנו לחשוב. מותר לנו לחשוב אותה ולשחרר אותה הלאה. כי בסופו של יום, המחשבות הן כמו עננים המשתקפים על פני אגם. ולא משנה עד כמה האגם ירצה לשמור עליהם בתוכו, הוא לא יצליח. כי הם רק משתקפים על פניו.
וברגע ההוא, השקט והרעש כבר לא יהיו מעגל. הם יהיו נקודה אחת. נקודה שמכילה את הכל.