ככל שעובר הזמן, מתחזקת תחושה עמוקה שמשהו כאן כבר לא עובד כמו שצריך. כולם רוצים הנחות. כולם רוצים בחינם. וכולם רוצים עכשיו. רק שרוב האנשים חושב רק על ההשפעה המידית. ליהנות כאן ועכשיו. להוציא פחות כסף. לקבל את מה שהם רוצים. ולא קולטים מה הנזק האמתי.
בטח שאפשר לדרוש הנחה של חצי מחיר. מה השתגעתי. וכבר עשו לי הנחה במקום אחר. אז למה שלא תעשו גם אתם הנחה? אני הלקוח. לי מותר לדרוש את ההנחה. או שאני הולך למי שיהיה יותר זול. זהו. הגיע הזמן למהפכה. הזול הוא המלך.
בטח שאפשר להציע מחיר שלא כולל מע"מ. אז לא נדווח. מה כבר יקרה. הרי גם ככה כולם מושחתים. והמיסים הולכים למקומות הלא נכונים. ולאנשים הלא נכונים. אז זה ייצא זול יותר ללקוח. ובעל העסק לוקח את זה ישר לכיסו. שחור משחור. ומזומן נטול ממשלה.
רק שיש לכל אלה ולאחיהם משמעות הרסנית ועמוקה יותר.
על כל תוכן שמורידים מהאינטרנט מישהו עבד. השקיע בו שעות והתאמץ. וזה לא משנה אם אלה תמונה, איור, סרטון, טקסט או סרט. מישהו עבד. יצר את זה. וכשלוקחים ומפיצים את זה, זו גניבה לכל דבר. למנוע ממנו הכנסה על משהו שהשקיע בו זמן, מאמץ ולעתים קרובות גם די הרבה כסף.
ברור שיש למורידים הצדקה. בעיניהם זו לא גניבה. זה פשוט היה שם. ואין להם כסף לזה. וגם ככה שוחטים במחירים. אז זו הדרך למרוד. רק שלא מדובר במרד. כי אם הבוס שלהם היה דורש מהם לעבוד עבור כל לקוח בחינם, הם לא היו מסכימים.
כל דבר שדורשים עליו הנחה עולה למישהו משהו. וההנחה, לרוב, לא באמת גורמת לאף אחד להיות מרוצה יותר. הלקוח, מרגיש שיכל לקבל הנחה גדולה יותר. הרווח של בעל העסק קטן. וכדי לספק מוצרים ושירותים זולים, צריך להתפשר על כוח אדם. או על חומרי גלם. ובפועל, על איכות המוצר.
ברור שדורשי ההנחות צודקים בעיניהם. יש מתחרה זול יותר. אז נדרוש מהיקר להוריד מחיר. למה לשלם יותר על משהו שיש כמוהו בחצי מחיר. רק שגם פה לא מדובר במרד. כי אם הבוס שלהם היה משלם להם חצי מהשכר כי יש כאלה שמקבלים פחות שכר על אותה העבודה, הם לא היו מסכימים.
בכל מקום שבו אדם לא משלם מיסים הוא אכן דופק את המערכת. רק שהמערכת, לא מורכבת רק מכאלה שמושחתים. למרות שקל מאוד להכליל. והיא גם לא מעבירה כספים רק למי שאנחנו לא אוהבים. או משלמת משכורות לאנשים שאנחנו לא רוצים שיקבלו אותה.
ברור שמעלימי המס צודקים בעיניהם. הם לא מבינים למה עליהם לשלם יותר. למה המדינה עושקת אותם בזמן שאחרים לא משלמים. רק שבאותו הרגע, הם הופכים להיות המושחתים שלא משלמים. וכשהם כועסים כי בחדשות אמרו שהזקנים/הנכים/כל אוכלוסייה אחרת לא מקבלים תוספת…
בסופו של יום, הריקבון האישי הוא זה שמחלחל למעלה ולא להיפך. כל אחד מרשה לעצמו לפגוע באחר. מטיל את האחריות על "ההם". דורש מהם להתנהג כמו שהוא עצמו לא מתנהג. ושחיתות כזו מאפשרת שחיתות אחרת. כי אנשים רואים ומרגישים שזה בסדר. וזה הדבר שלוקח אותנו שנים אחורה.
ממדינה שהוקמה מתוך אחדות לצרכי הישרדות, הפכנו למדינת מושחתי הבודדים. כל אחד חושב על עצמו. ולא על מה שיקרה בעתיד. על מה שנשאיר לילדים ולנכדים שלנו. כי חשוב להגשים את עצמנו. לחיות את הרגע. לעשות את הקופה. לקמבן את ההנחה. ולדרוס אחרים בדרך לשם.
המעשים שלנו, הם אלה שמשתכפלים. אנחנו לא יכולים להניח שמה שאנחנו דורשים מאחרים לא יחזור אלינו כבומרנג. שכל השאר יקבלו פחות כסף ושהשכר שלנו יוכפל. שניקח דברים ללא הערכה ליוצר שלהם ושיעריכו את היצירות שלנו. שנתעלם מהחוק ונדרוש מכל השאר לעמוד בו.
בחדר חשוך, עוד קצת חושך לא עושה שום שינוי. פנס קטן לעומתו, הוא כבר אור. ואם אנחנו נהיה הפנס הקטן, כבר ניצור שינוי. לא נגרום לחושך לא להיות חושך. רק שאם נאיר לאחר את הדרך לפנס שלו, יהיה פי 2 יותר אור. כי המהות פה היא להוות דוגמה אישית.
לחשוב על השאר. על החברה. ולא רק על החלק באוכלוסייה שאליו אנחנו משתייכים. ליצור פה אחדות ערכית יותר מתוך זה שנהיה ערכיים יותר. למרות שנדמה שהשחיתות גדולה. לא להיות חלק ממנה זו בחירה. ואם הבחירה הזו הופכת לעשייה, היא מעודדת אחרים. אחרת, יבחרו בחושך. כי זה קל.
השאלה היחידה פה היא באיזה צד בא לנו להיות. אלה שבוחרים ליישר קו עם ערכים ירודים ומוצאים הצדקות. או שאולי להוות דוגמה אישית למרות שקשה. למרות שנדמה שלא מעריכים אותנו עליה בהתחלה. ואפילו צוחקים עלינו. זו, כבר הבחירה שלנו. והיא, נמדדת אך ורק במעשים ולא בדיבורים.