לפני הרבה שנים, יצא לי לעבור סדנת מכירות. אף אחד מאתנו לא הופתע מהחומר הנלמד יותר מדי. אחרי הכל, כולנו הגענו מהתחום. וכבר בתחילת השיעור הראשון, הזהיר אותנו המרצה שעומד להיות מבחן מסכם בסוף הקורס. רק שהדבר שהוא לא הזהיר אותנו ממנו, הייתה השאלה האחרונה.
אז הגיע הזמן. לקראת סוף השיעור האחרון. דפים נשלפו. עטים חולקו. והתחלנו לענות על השאלות. רק שכשהגענו לשאלה האחרונה, כולם קצת נתקעו. שבע מילים שהשפיעו עלינו יותר מכל שאר הדברים שלמדנו בסדנה: איך קוראים למנקה שמנקה את הבניין שלכם?
אפשר היה לשמוע בכיתה מי הגיע לשאלה האחרונה. נתקעה לאנשים קצת בגרון. אחד אפילו הרים את היד ושאל אם זה ברצינות. המרצה היה מאוד רציני. חלק ניסו לנחש. חלק השאירו את השאלה ריקה. חוץ מאחד מאנשי המכירות הוותיקים בארגון, אף אחד לא ידע.
מאוד קל להתייחס למנהלים. מאוד קל להתייחס ללקוחות. רק שהאישה הנחמדה שחייכה לכולנו בכל בוקר… היא נעלמה מרובנו. כאילו הייתה חלק מהבניין. וכל עוד הכל היה נקי ומסודר, לא חשבנו אפילו לפנות אליה. מאותו יום, גיליתי ששמה היה שרה. כמו השם של 2 הסבתות שלי.
======
שקט. צפצוף. שקט. צפצוף. ולא היה עוד מה לשמוע. כי הוא לא היה בהכרה. הם ישבו סביבו. כבר לא שמעו את הצפצוף. עסקו בשיחות שלהם. הרי הן היו יותר מעניינות מלהמשיך להסתכל עליו. למרות שהגיעו לשם בגדול… בגללו.
בהתחלה זה לא היה ככה. הם הגיעו. הסתכלו עליו. פניהם חמורות. אשתו מנסה להחניק בכי. ומה שמוחנק בפה, זולג מהעין. הם מנידים בראשם. צעיר מכדי להיות שם. זה לא הסדר הטבעי. הורה לא אמור לקבור את בנו. רק שלצערם, זה לא היה המצב.
במשך הזמן, הם כבר לא יכלו עוד לבכות. הגיעו. ליטפו אותו. וזה לא שלא כאב להם מבפנים. וזה לא שהם לא חשבו עליו כל הזמן. רק שאת העצב למדנו לבלוע. והם שקעו בשיחות שלהם. מדברים עליו קצת. ואז על המצב. ואז על המצב במדינה. ואז על כל דבר אחר.
את אחותו הקטנה הם לא רצו להביא. רק שאי אפשר היה כבר להסביר לה. היא רצתה לראות אותו. התגעגעה לשחק אתו. שירים אותה בידיו החסונות. והוא לא היה שם. והיא כן רצתה אותו. רק לקצת. אפילו שהיה מחוסר הכרה, היא חיבקה אותו. לא זזה ממנו. מבחינתה זה היה משחק.
ובזמן שדיברו האחד עם השני, היא דיברה אתו. ללב שלו. זה ששומע. והיא ידעה שהוא מקשיב לה. אחרי הכל, איך אפשר שלא. הוא תמיד היה שלה. ככה תמיד אמר לה. ולמרות שלא ענה, היא ידעה מיד מה התשובה שלו. עד שהסתובבה. ובפנים רציניות אמרה לאימה: הוא מוכן ללכת. להמשיך.
======
מי קובע את סדר היום הוא שאל? אף אחד לא ידע אפילו למה הוא מתכוון. סדר היום של מי. של מה. והם ציפו בשקיקה לתשובתו. אחרי הכל, היה מרצה מבריק ומרתק. סדר היום הוא נושאי השיחה של היום. הדברים שעל הפרק, הוא המשיך. הדברים שכולם ידברו עליהם היום.
עכשיו החלו לעלות ידיים. הממשלה, אמר אחד. הצבא… או המשטרה, אמרה מישהי. אולי אנחנו, ניסה מישהו אחר לנחש. והוא, ממרום ניסיונו, חייך אליהם בסלחנות. לא חברים, זו התקשורת. למרות שכל השאר מספקים לה את חומרי הגלם. ואנחנו, הרי בקורס מבוא לתקשורת.
חברות התקשורת הן קודם כל חברות עסקיות. כאלו שצריכות לשלם משכורות. כמו כל עסק אחר. והדבר שהן מוכרות הוא רגש. פחד. שמחה. כעס. סקרנות. עצב. הפתעה. גועל. תקווה. געגוע. כי הרגשות הללו, הם אלה שגורמים לנו להידבק למסך. ואז, ניתן למכור פרסומות.
הדרך שלהן לעשות זאת, היא דרך סיפור סיפורים. לקחת דבר שקרה ולהפוך אותו למוכר. סיפור עם טובים ורעים. סיפור שבו אדם קטן נמחץ על ידי המערכת רק כדי לנצח אותה בסוף. רשעים שחוזרים בתשובה. גיבורים שמתגלים כרשעים. עשירים שמאבדים את מעמדם. ואנשים מהשורה שהתעשרו.
רק שכדי להפוך סיפור לסיפור, חייבים להכניס אותו למסגרות מוכרות. להשמיט מידע. להחליט מה להדגיש. מה לשים בצד. ובמה למקד את הציבור כדי לקבל הרגש החזק ביותר. לראות מה יגרום להם להגיב ברשתות החברתיות.
ובסוף היום, כל מלחמות הפייסבוק הם לשווא. התקשורת תקשקש בנו בזנבה. הפוליטיקאים יגרמו לנו לראות כל דבר שנוגד את עמדתם כסוף העולם. לוביסטים יגרמו לנו לראות את עמדתם כהגנה על הדמוקרטיה. ובזמן שאנחנו נילחם את מלחמתם, הם יישבו האחד עם השני לארוחת הערב.