זקן השבט נעץ ב-2 יורשיו לעתיד מבט קפוא כקרח. היה להם ברור כי זו שיחתם האחרונה לפני שימשיך הלאה ויוריש להם את עול השליטה. רק שהוא… לא פצה את פיו ופשוט המשיך להסתכל עליהם. ועל אף השתיקה, כוונתו הייתה ברורה ועוצמתית. כאילו חכמת הזמנים והניסיון חישלו אותו לגוש בזלת מבריק, דחוס וחד.
יש דבר אחד שחשוב לדעת כדי להנהיג, אמר לבסוף בקולו הסדוק. דבר אחד בלבד. יש חושך. הוא שתק לרגע והתעוות. המחלה הארורה ההיא. הוא נשם, אגר כוח והמשיך. החושך נמצא בכל מקום. מכפיל את עצמו. רק שכשחושך מכפיל את עצמו הוא לא יוצר שינוי. עוד קצת חושך בחושך הוא עדיין חושך.
להבה בודדת בתוך ים של חושך היא אור. אור שמבריח חושך. שעוזר להאיר את המקומות החשוכים שבנפש. שעוזר להעיר אנשים. והתפקיד שלכם הוא להדליק את האור. אפילו אם נדמה לכם שהאדם שמולכם כבוי וחשוך. הוא עצר והשתעל קלות. משהו בדמותו השוכבת נשבר.
אין באמת אדם חשוך. יש אדם שכיבו את הלהבה שלו. אדם שמעולם לא אפשרו לו להידלק. שאמרו לו שהלפיד שלו בכלל לא יכול להידלק. והוא האמין. ומתוך האמונה הזו, שהחשיכה אותו, הוא החשיך אחרים. כי רצה להאמין שזה לא באמת רע שהלפיד שלו אינו דולק. וזה באמת לא רע.
רק שיש אנשים, ברקו עיניו של זקן השבט, שתפקידם הוא לפקוח את עיניהם של האחרים. ולא על ידי כך שידליקו אותם נגד רצונם. אלא על ידי כך שיהיו לפיד בוער לפני המחנה. אור יציב ובוהק. קבוע. ומתוך האש, החום והאור יהווה השראה לכל מי שגם ירצה להיות לפיד של תקווה לאחרים.
זו לא הזקנה שתהפוך אתכם לחכמים. אלא היכולת שלכם להעביר את הידע. מתוך דוגמה אישית. מתוך הקשבה. מתוך יכולת להכיל אחרים. ומתוך היכולת לקחת את האחריות. לעשות. להוביל. והם… בסופו של דבר… ידלקו מרצונם החופשי. זה התפקיד שלנו. להיות אור כדי ליצור עוד אור.
כך, אמר את מילתו האחרונה. וללא מילת פרידה סופית, נפרד מהם בנחישות. בדיוק כמו שחי. ובאותה להבה שכבתה, נדלקו 2 להבות. 2 להבות מול כל החושך.