תוקף

והעולם לא עוצר. בא לך לצרוח. רק שהם לא מרגישים את מה שאנחנו מרגישים. והם ממשיכים בשלהם. כאילו כלום לא קרה. כאילו שהכל אמור להמשיך כרגיל. למרות שהתרסקת. למרות שנדמה שהעולם שלך חרב עליך. והם, פשוט בעולמם. ממשיכים.

יש משהו מבורך ביכולת שלנו להדחיק. להתעלם מכך שהמציאות שלנו עדינה מכפי שנרצה שתהיה. להאמין שהתכניות שלנו יצליחו וכל מה שצריך זה פשוט להמשיך. אם לא היינו מסוגלים להדחיק, לא היינו מסוגלים להמשיך במציאות.

רק שלפעמים, אנחנו חווים את המציאות הזו. זו שהיינו מתעלמים ממנה מדי פעם. ולא בצורה מרוככת. אלא מקבלים אותה כמכה משמעותית כל כך עד שלא נצליח להתעלם. ואחת הדרכים הכי נוראיות ועוצמתיות לחוות זאת היא כשמישהו שאנחנו אוהבים נפטר.

ההתרסקות הזו היא בלתי נמנעת. לא יעזרו טכניקות שינון והחלפת מילים. לא יעזרו טכניקות דמיון מודרך. גם NLP יכול רק לרכך את המכה. כי המכה הזו, היא מסוג המכות שאנחנו לא אמורים להתעלם מהן. ולא, זה לא משנה שהעולם דורש מאתנו להמשיך הלאה בקצב הדורסני שלו.

ההתרסקות מזכירה לנו שאנחנו רק בני אנוש. לא מושלמים. לא חסינים. לא תמיד צודקים. ולא. לא נישאר פה לנצח. כל הריבים מטופשים. כל הטינות חסרות פואנטה. כל הוויכוחים מבזבזים זמן. ויש רק כיוון אחד שנותר – לחיות. ומה שנעשה בחיים, ייקבע את התוצאות שנקבל.

רק ברגעים כאלה, אנחנו חווים פתאום את הבהירות. כשאנחנו חושבים מה עוד הם יכלו להספיק. וברגע אחד, לרגע, אנחנו חושבים מה אנחנו עוד יכולים להספיק. ואיפה השתהינו בגלל רחמים עצמיים. בגלל עודף חשיבה. בגלל קטנוניות. וכעס. וקנאה.

חלון ההזדמנויות שלנו במצבים כאלה הוא זעיר. כי המוח שלנו לא רוצה לשאת את הכאב. וגם לא דוחף אותנו להצליח בכל מחיר. הנטייה הטבעית שלנו היא לעשות את מה שקל. את מה שכבר עשינו המון בעבר והראה תוצאות. אפילו אם הן לא הכי טובות. כי זה, לא דורש מאתנו להתאמץ יותר מהרגיל.

בגלל זה, עלינו להתמודד עם הכאב. לא להתעלם ממנו. לעבור את כל שלבי האבל. ולאמץ את התובנות שקיבלנו במהלכו כחלק מתכנית הפעולה שלנו קדימה. כי בסופו של יום, אלה הרגעים הבודדים שמאפשרים לנו לראות את העתיד ללא המגבלות. ומתוך ידיעה שרק לנו, לא לתכניות, יש תוקף.