עשר שנים עמד שם מחוץ לבניין. מתבונן על הרחוב. משתדל שלא להסתכל לתוך הבתים. זה מרגיש מאוד לא מנומס, תמיד חשב לעצמו. לא שלא הציץ מדי פעם. רק שזה גרם לו לרגשות אשם כבדים. אז עשה את זה בהיחבא. כי כזה הוא, מורד בסתר.
ואז ראה אותה, הולכת עם קופסאות. עוברת לתוך הבניין. עם בן הזוג או הבעל, הוא לא הצליח להבין. רק שהיא הייתה הדבר היפה ביותר שהוא ראה. הוא חייך אליה, מבעד לענפים. והיא, הייתה עסוקה במעבר. בין סבבי הארגזים מהרכב לשיחות טלפון. לא שמה לב לקיומו.
הם עברו לגור בדירה שבקומה השנייה. לא גבוה מדי ולא נמוך מדי. בדיוק מולו. והוא, שכל הזמן השתדל שלא להסתכל לתוך הבתים, הפך לנועז קצת יותר. הוא היה חייב לראות אותה. והיא, לא שמה לב אליו. או לפחות לא התייחסה. והוא, אהב אותה בכל ליבו.
כך עבר כל הקיץ. ובכל פעם שעברה לידו, חייך וזז קצת לכיוונה. רק שהיא, לא הגיבה. תמיד נתנה לו תחושה שהיא עסוקה מכדי לשים לב אליו. והוא, לא התייאש. מתי שהוא היא בטוח תשים לב. אחרי הכל, הוא היה שם מולה. כל הזמן.
הזמן עבר ואיתו גם הקיץ. החל להיות קר בחוץ. הוא אהב את העונה הזו. רק שהיא, כנראה שלא. אפילו למרפסת יצאה פחות. התריסים נהיו מוגפים יותר. והוא, התגעגע. כי גם את המעט שראה, עכשיו כבר לא הצליח לראות.
ערב אחד, היא נשמעה כעוסה מאוד. בהתחלה באופן עמום מתוך הבית. מישהו אמר לה משהו בטלפון כנראה. השיחה התלהטה. וכשהסתיימה, הוא שמע את צליל התריסים שעולים. היא יצאה למרפסת עם כוס שתייה חמה. כנראה להתקרר מהשיחה.
והוא, חייך אליה כהרגלו. זז קצת ברוח, כאילו מתנצל. הגשם שטף אותו. והיא, ללא כל טלפון או הסחה אחרת, שמה לב אליו בפעם הראשונה. הבינה עד כמה יפה היה מחוץ לבית שלה. והלב שלה נפתח. הכניס אליו את הטבע, שתמיד היה ברקע. והוא, הפך להיות העץ שלה.