היא ישבה. מחזיקה את הראש בין הידיים. כולה בת 10 והראש מלא מחשבות. עוד הפעם. בטח. אני כל כך טיפשה. לא מאמינה שעשיתי את זה שוב. זה כל כך אני. בטח שלא הולך לי. המחשבות רצו במעגלים. והדמעות זלגו על הלחי העדינה.
אמא ניסתה לפייס אותה. לשאול מה מציק לה. בהתחלה לא הסכימה לומר. רק שדמעות לא מגיעות מעצמן. ואמא הכירה אותה. סיפרה לה. משפט השתחרר. ועוד משפט. וככל שזלגו המשפטים, הפכו לזועמים יותר ויותר. והדמעות זלגו יתר בקלות.
ואמא, לא ניסתה להגיד לה שהיא טועה. היא בעצמה הייתה כזו מדי פעם. ידעה שאם היו אומרים לה שהמחשבות שלה היו שטויות, הייתה ישר הודפת. רק ידעה עוד משהו. ידעה את עוצמת ההלקאה העצמית. וכאב לה כל כך. ההסבר היה חייב להיות שונה.
אם חברה שלך הייתה טועה, הסבירה לה, בחיים לא היית מדברת אליה ככה. עוד הפעם. לא ייאמן. כל כך צפויה. את כל כך טיפשה. לא מאמינה שעשית את זה שוב. זה כל כך את. לא פלא שלא הולך לך. ולמה לא היית אומרת לה את כל זה? כי לא הייתה נשארת חברה שלך יותר.
אם לא תהיי חברה טובה יותר של עצמך, המשיכה בחיוך רך, לא תוכלי להצליח יותר. הרי את צריכה שם שיתוף פעולה. ומעצמך, לא תוכלי באמת לברוח. אז אולי עדיף שתתחילי לדבר אל עצמך טוב יותר. את יכולה. את מסוגלת. אני אוהבת אותך.