ערפו את ראשו, צעקה המלכה האדומה. היא זעמה. אף אחד לא יעשה דבר כזה בממלכה שלה. שלה. מי הוא שיעז. הרי היה ברור מראש מה מותר ומה אסור. ולא משנה מי הוא. זו הממלכה שלה. והוא אשם. מעבר לכל ספק. הצעקה נצעקה. הגרזן הונף. הראש התגלגל. ונגמר.
היא חיככה את הידיים. הם עומדים לאהוב אותה. הרי ביקשו את ראשו. והיא סיפקה. הם בטח מרוצים. עומדים ומוחאים לה כפיים. אז פתחה את החלון. ומשום מה, הם בשלהם. חיים את חיי היום יום. חזרו לענייניהם. הולכים ברחוב. חוזרים הביתה. יושבים לקפה. לוחצים ידיים לחברים.
העניקו לו פרס, צעקה המלכה האדומה. התענגה על תחושת האושר שמילאה אותה. הרי הוא הצטיין. עמד בחוקים. ציית להוראות. גרם להמון אנשים להיות שמחים. ולא באמת משנה מי הוא. הוא פשוט הצטיין בעמידה בסטנדרטים שלה. הצעקה נצעקה. הפרס הונף. ונגמר.
היא חיככה את הידיים. עכשיו הם בטוח יאהבו אותה. הרי כל הזמן דיברו בשבחו. והיא סיפקה. בטוח שהפעם הם יהיו מרוצים. פתחה את החלון. ומשום מה, הם התעקשו לחזור לחייהם. מבלי לספר לה עד כמה היא מדהימה. פשוט חזרו לחייהם.
הצביעו בעד החוק, צעקה המלכה האדומה. הרגישה תחושת מיצוי עצמי. הרי זו הדרך היחידה שבה אנשים ידעו כיצד להתנהג. כיצד להגיב כמו שצריך. והם הרי צריכים מישהו שיגיד להם מה לעשות. הרי זה מסוכן אם לא. רק ככה יהיה סדר. הצעקה נצעקה. החוק עבר. ונגמר.
היא חיככה את הידיים. זה בטח הזמן שבו יעריצו אותה. הרי כל הזמן אמרו שההנהגה תעשה משהו בנושא. והיא סיפקה. עכשיו בטוח יהיה מרוצים. פתחה את החלון. ומשום מה, הם עדיין היו עסוקים בעסקיהם. מבלי להעריך יותר מדי את מה שעשתה עבורם. פשוט חזרו לחייהם.
היא סגרה את החלון והלכה לישון. אחרי הכל, עבדה כל הזמן. ולא באמת הצליחה לנוח. הדרישות ממנה לא פסקו. והיא ניסתה לרצות את כולם. רק שבכל פעם שעשתה עבור אחד, אחר כעס. והכל התאזן. הם צעקו. היא עשתה. והם חזרו לחייהם שניה אחרי זה. אז הלכה לישון את שנת הצהריים.
ערפו את ראשה, היא שמעה מישהו צועק מחוץ לחלון. היא ניסתה להירדם שוב. כן, ערפו את ראשה, צעק אחר. העיניים שלה נפתחו בהדרגה. מבינה שזה לא חלום. הצעקות בחוץ התגברו. היא התיישבה. דפיקות רמות על הדלת. היא נגשה אל הדלת באיטיות. בחשש.
התובע שלה עמד שם. פניו חמורות סבר. הם רוצים את ראשך, הם אמרו. ואני מתנצל. הם פשוט התרגלו לקבל את מה שהם רוצים. צועקים ודורשים. ואנחנו מבצעים. אתמול זה היה ההוא. היום זה פשוט תורך. אבל אבל, היא ניסתה להגיד. זה לא עזר לה.
לזה הם התרגלו. הם צועקים וזה מתבצע. תחושת הקהל היא זו שמכתיבה את סדר היום. והיא פשוט נכנסה לסדר היום. לא קשור מה עשתה עבורם. הם צעקו. התובע התנצל. ויאללה לתליין. ורגע אחרי שראשה התגלגל, פרס ניתן לתובע. וחוק עבר. שזה לא יחזור על עצמו.
רק שזה יחזור. כי בכל פעם יעבור חוק אחר. פרס אחר יינתן למי שצריך. וראש אחר יתגלגל. כי כשהרגש הוא המלך האמתי, כתר יושם על ראש אחד בעוד שגרזן יונף מעל ראש אחר. וביום הבא, ראש נושא כתר ייכרת אף הוא. ולא יהיה שינוי. כי הרגש תמיד מחזיר אותנו לאותם הרגלים.
ולמידה אמתית דורשת מאמץ. עדיף להכתיר אחר. שהוא ילמד. שהוא יעשה. ואם משהו משתבש, שייקח אחריות. הרי קל יותר לצעוק מתחת לחלונות. לקבל את ליטרת הדם. ולחזור לחייהם. כאילו שום דבר לא קרה. כי זו שגרת חייהם.