הקצב. הוא היה מכור לקצב. קצב העלייה והירידה. רגל נוחתת על הקרקע. רגל דוחפת וממריאה למעלה. הריאות מתמלאות באוויר. הרוח צולפת בפניו. הידיים מתכווצות לאגרופים. במרפקים כפופים הוא מניע את ידיו. ודוחף את גופו קדימה אפילו יותר. יותר מהר.
הוא חלף בין האנשים בפארק במהירות. מתעלם מקיומם. מחשבות רצות בראשו. כל השבוע האחרון מהדהד בראשו. שוב ושוב. הרעים ניצחו. הטובים הפסידו. העתיד מעולם לא נראה לו קודר יותר. אנשים רבו אתו. הוא רב עם אנשים. היה חשוב לו שהצדק יתממש. ושוב, זה לא קרה.
הוא האיץ את הקצב. ולולאת המחשבות האיצה איתו. המוזיקה ששמע באוזניות לא הצליחה להסיח אותו כמו פעם. הוא באמת דאג. ומה יקרה. זה נורא מבחינתו. הנשימה שלו הואצה. רק שמשהו הרגיש מוזר. ובהתחלה, הוא לא הצליח לשים עליו את האצבע.
זה התחיל מתחושה לא נעימה ביד. אולי זה כיווץ, הוא חשב. אולי סתם משהו לא טוב שאכל. ואז החל לשמוע בראשו את הלימת ליבו. משהו לא היה בסדר. הוא ניסה להאיץ כדי לסיים את הסיבוב. רק עוד קצת ויגיע הביתה לנוח. לאכול משהו. להתאושש.
הוא שלח את רגלו השמאלית קדימה. ואז את הימנית. היא, זזה מעט מדי. לאט מדי. וגופו קרס קדימה. פניו נמעכו מול הרצפה הבוצית. זיעה כיסתה את פניו. בחילה. הנשימה שלו הפכה לעמוקה ומהירה יותר. לצערו, הוא היה באזור חשוך. לבד. אף אחד לא ראה אותו נופל ויכול לעזור לו.
שם, הוא שכב. הפחד עטף אותו. פתאום דאגות השבוע נראו שוליות. התחלפו באחרות. מה יהיה עם הילדים? ומה עם אשתי? איך תסתדר? שנים שהאמנתי שאוכל לסגור את המינוס ועכשיו יהיה שלה? ובמקביל תגדל אותם? איך ישרדו? איך אני עושה לה את זה? למה לא פעלתי אחרת קודם?
וברגע של פיכחות, נפקחו עיניו. הוא הבין את האמת. רק רגע אחד מאוחר מדי.