רק התירוץ

זה היה יום כיפור. צאת יום כיפור אם נתעקש לדייק. והוא היה צריך את הסיגריה שלו. אחרי שלא עישן 24 שעות. הוא כבר דמיין אותה בפה שלו. וזה רק הדליק אותו יותר. הוא לבש במהירות את המדים שלו ועלה למעלה, לאזור חדר האוכל.

לא עניין אותו לאכול. זה יגיע עוד מעט. כרגע, הוא היה נעול על המטרה שלו. מכונת הסיגריות. והוא ידע בדיוק על איזה כפתור ללחוץ. כל מה שנשאר היה להגשים את העניין. רק שהתור לפניו התארך. מסתבר שהוא לא היה היחיד שרצה לעשן, עכשיו כשיצא הצום.

כשהגיע התור שלו, הוא התרגש. למרות שזה לא היה מאורע מרגש מדי. ועדיין, זה היה מבחינתו כמו פנטזיה שהתגשמה. הוא ליקק את שפתיו. בקטנה. בלי שאף אחד הבחין. העיניים שלו הבריקו. והיד נשלחה, כאילו מעצמה, ללחוץ על הכפתור הנכון.

מבחינתו הזמן נעצר לרגע. נשימתו כמעט נעתקה. על מסך המכשיר הופיעה הודעה נוראית בפשטותה. סוג הסיגריות אזל, אנא בחר סוג אחר. והוא, בצורה נואשת, לחץ על אפשרות אחרת. פחות טובה. רק שגם הסוג הזה אזל.

בצורה נואשת הוא לחץ על כל הכפתורים. אחד אחרי השני. וההודעה חזרה על עצמה. מסתבר שכל הבסיס כנראה חשב על הסיגריה שאחרי הצום. רק שהוא כבר לא חשב. לחץ על הכפתור הבא. מתפלל לאל שעבורו הוא צם. מקווה שאולי זה יעזור.

אחרי שסיים את סבב הלחיצות הראשון, הוא החל בשני. מקווה שאולי המכונה טעתה. שאולי המזל שלו ישתנה. רק שאף אחד לא מילא את המכונה בזמן הזה. ומבחינתו היא כרגע בוגדת בו. מרושעת. צוחקת עליו בפנים. הוא התמלא בזעם.

אבל זה עבד להם, הוא חשב. למה לי זה לא עבד. גם צמתי. גם בלי סיגריות. גם בצבא. למה זה קורה רק לי. למה זה מגיע לי. והתסכול החל להשתלט עליו. לוחץ שוב על אחד מהכפתורים בייאוש. אולי אם ידמיין מספיק חזק, היקום יגרום למכונה לפלוט קופסה שנתקעה בטעות.

זה לא עבד. הוא התחיל ללכת בחזרה לחדר. ויתר על האוכל. לא מצא משמעות פתאום. והתיאבון, נעלם למרות הרעב. בעט באבן קטנה בחוסר חשק. והיא בתורה, התגלגלה קצת קדימה. עד שנעצרה לרגלי נעליים קטנות.

למה ככה? היא שאלה. ככה ככה, הוא ענה בצורה מבואסת ונטולת ניקוטין. לא… התכוונתי למה אתה נראה כל כך מבואס. והוא הרים את העיניים קצת. רק כדי לראות מי מדברת אתו. מחייכת. קטנטנה. כומתה על הכתף. יושבת עם סיגריה ביד. מכעיס קצת.

רק שהיה לו קשה פתאום לכעוס. הוא שקע בעיניים הכחולות. הנשימה שלו נעתקה. הוא לא שם לב אליהן אף פעם. ומתוך האפלה התגנב לפנים שלו חיוך קטן. למרות שהוא ניסה לסלק אותו. היה שם משהו בחיוך שלה שהרים לו את האבן מהלב.

רוצה סיגריה? אמממ… למה לא. והשיחה החלה להתגלגל. צחוק מתגלגל. יד על הכתף. נשימה ונשיפה. ופתאום היה לו ברור שהוא לא באמת היה צריך את הסיגריה. אלא להפעיל קצת את הלב. הסיגריה הייתה רק התירוץ.