בשנים האחרונות עולם הפסיכולוגיה הופך להיות נחלת הכלל. כולם קוראים, כולם יודעים, כולם מדקלמים. שיחות שלמות מתנהלות על הדחקות ודיסוננס. אם שמרת על ניקיון, הרווחת אובססיה כפייתית. אם קצת קשה לך להתרכז, זכית בהפרעת קשב וריכוז.
פירור התובנות היום לא עוסק באבחון. ברור לכל אדם שפוי, כי רק לאיש מקצוע יש את ההסמכה וההכשרה לאבחן אם לאדם יש ADD, OCD, PTSD. או כל הפרעה אחרת שאפשר לסכם במספר אותיות באנגלית. ולא, זה לא משנה מהי דעתך האישית על אותו סוג של אנשי מקצוע.
השאלה היא אחרת. יש כיום המון ספרים, קורסים, אתרים ואנשי מקצוע שפותרים כמעט כל בעיה. עם זאת, הרבה מאוד אנשים אינטיליגנטיים, שדווקא כן צורכים את המידע הזה, לא מקימים חברה מצליחה, מצטיינים במה שהם עושים או פותרים לעצמם באמת את הבעיות. איך זה יכול להיות?
מבוא לפסיכולוגיה תירוצית 101
פירור התובנות היום עוסק בפסיכולוגיה תירוצית. ככל שהשפה שלנו מפותחת יותר, כך יש לנו יותר יכולת לתפקד. עם זאת, בדיוק באותה מידה שהשפה שלנו יכולה לעזור לנו להשיג יותר, היא יכולה גם לגרום לנו להשיג פחות. פסיכולוגיה תירוצית היא מצב שבו הפסיכולוגיה הופכת לתירוץ.
אם בעבר לא היו מספיק תירוצים, היום המגוון כבר רחב. אדם לא עושה כי יש לו "נטייה לדחיינות" שמורידה לו את ה"מוטיבציה". ה"דחיינות" שלו נובעת מ"טראומה מהעבר". ה"טראומה מהעבר" יצרה אצלו "אמונה מגבילה" שבנתה את ה"הרגל לדחות" וכן הלאה.
יש אמת כואבת מאחורי כל הפסיכולוגיה התירוצית הזאת. ההסברים הפסיכולוגיים אינם הסיבה לכך שאנחנו לא עושים או גורמים לעצמנו נזק. הם סתם תירוץ. תירוץ לעצור ולהמנע מלקיחת אחריות על כך שאנחנו לא עושים את מה שאנחנו אמורים.
הסיבה שאנחנו לא עושים משהו היא פשוטה – אנחנו לא עושים אותו. כל השאר הוא תירוץ. כשצריך לעשות כלים, עושים. כשצריך להוריד את הזבל, מורידים. השאלה היא מה קורה כשקוראים מאמר שאומר להוריד את הזבל המנטאלי?