אדם עומד אל מול תהום. צועק "תן לי כוח". וההד שחוזר מהמעמקים אומר "אין לי כוח". הוא צועק "תחזיק אותי שלא אקפוץ". וההד חוזר אליו "קפוץ, קפוץ". הוא מסתכל אל התהום. והתהום מסתכלת עליו חזרה. משקפת את פחדיו העמוקים ביותר.
אם היה רוצה לקפוץ, כבר היה קופץ מזמן. רק שהוא, מחפש משהו אחר. הוא מסתובב. גבו אל התהום. ומתחיל ללכת. יודע שהתהום לא תיעלם. רק שהוא, בוחר לשמור אותה מאחוריו. יודע מה יקרה אם ייכנע לדחף. ומשתמש בו כדי לצאת לכבוש את העולם.
עבורו, זה או התהום או העולם. והוא בוחר בעולם. בכל בוקר.
אדם צועק לעולם את מה שהוא צריך. והעולם, לא תמיד נמצא שם בשבילו. רק שאת מה שהוא, הוא מפגין במעשיו. ובמעשיו, הוא הופך את מה שהוא עושה למי שהוא. זה שרוצה להיות חזק, חייב קודם להתחזק. זה שרוצה להיות בטוח, חייב להתחיל לסמוך על עצמו.
וזו דרכו של עולם. לא רעה. לא טובה. פשוט עולם. והוא, בוחר בעולם בכל בוקר. יודע בדיוק מה נמצא בצד השני. והרוח שעולה מהתהום דוחפת את מפרשיו קדימה. לפרוץ את דרכו. לגלות גבולות חדשים. ולהפוך למי שהוא יכול להיות. ולעזור למי שהוא יכול. ככל שרוחו תיקח אותו.