"אל תפסיק להאמין בי", היא אמרה. פיה. מרחפת באוויר. מדברת. רק שהייתה מולי. איך אפשר להתכחש לזה. "בכל פעם שאתה מוחא כפיים, אני קיימת יותר", המשיכה הפיה. "ובכל פעם שמישהו מפסיק להאמין בפיה", דמעה התגלגלה מזווית עינה, "פיה מאבדת את כנפיה וצונחת למותה".
מחאתי לה כפיים. צוחק מחוכמתה. מהדהד את התובנות שלה. ולפעמים סתם מפרגן. גם כי אהבתי אותה. וגם כי לא רציתי לבדוק אם זה יהרוג אותה באמת. לא רוצה לקחת את האחריות הזאת על עצמי. ומה זה כבר דורש ממני? לחייך? לפרגן? להאמין? זה הרי לא עולה כסף.
ובדרכי הביתה, חשבתי עליה. ועליי. ועלינו. ועל מחיאת הכפיים. הרי כל מה שכולנו רוצים, זה להתקיים. כאילו שברגע שיפסיקו למחוא לנו כפיים, לא נהיה כאן. לייקים. שיתופים. תמונות. סטטוסים. ומה יקרה אם יפסיקו למחוא לנו כפיים? מה אנחנו שווים כשאחרים לא מסתכלים?