בקצה ההר, הוא חשב. בקצה ההר אנוח. שנים התאמנתי כדי להגיע לרגע הזה. ועכשיו, זה לא הזמן לעצור. טיפסתי על הרים קטנים יותר. כבשתי כל פסגה. הסתכלתי לרוח, לשמש ולגשם בעיניים. הכנתי את עצמי נפשית. עשיתי מדיטציות. ועם אש בוערת, הוא המשיך לטפס.
נאחז בכל זיז. מעגן את עצמו לפינות יציבות. מציב רגל מגששת ומתאזן. שולח רגל נוספת. ואז מושך את עצמו כלפי מעלה בתנועה איטית. נעצר. שואף אוויר. נהנה מהשמש והאוויר הנקי. מנגב זיעה. מחייך להר. וחוזר לטפס.
מגיע לשטח ישר. עוצר לרגע. לא כדי לנוח חס וחלילה, הוא חשב לעצמו. אלא כדי להסתכל על הנוף. להיזכר במה שכבר עבר. וזה… נותן כוח. גם כי זה הזכיר לו מה כבר הצליח להשיג. ויותר מזה, הוא לא באמת רצה לרדת את כל הדרך למטה. לא עכשיו, כשהיה כל כך קרוב.
עוד יד ועוד רגל. עוד נשימה רוויית אוויר פסגות. המאמץ רק הולך ועולה. והנוף רק הולך ומשתפר. והוא, לא עוצר לרגע. מטפס בדרך לפסגה. ובכל פעם שהוא מגיע לחלק מישורי, הוא מגלה שבקצהו יש עוד חלק מההר שממשיך כלפי מעלה.
באיזה שהוא מקום זה כבר נהיה משחק. בינו לבין ההר. בינו לבין איתני הטבע. משחק שאפשר להתקדם בשלבים שלו. משחק שמסקרן אותו. איפה יוכל לנעוץ את הרגל בצורה בטוחה. באיזה מקום יאחז כדי להתייצב. מה נמצא מעבר לפינה. ואיזה נוף חדש יגלה מהפינה הבאה.
הטיפוס והוא הפכו להיות אחד. היד והזיז. הרגל והבליטה. כאילו שההר שיתף אתו פעולה. הפך לחלק ממנו. הצוקים והמישורים. הדשא ובליטות האבן. הצמחים הקטנים שבצבצו בין הסלעים. ובזמן שהרוח הניעה בעדינות את הדשא, ליטפה גם את פניו.
הנה כמעט הגיע לפסגה האחרונה. פסגת הפסגות. קצה ההר. ולא מצא כוח להושיט את היד ולעלות למעלה. לא כי לא היה מספיק חזק. אלא כי ההר וההוא היו אחד. והוא לא באמת רצה לכבוש אותו ולהמשיך הלאה. מושיט מעט את היד למעלה ומוריד אותה שוב. אוחז בזיז מחדש.
אחיזתו נרפתה מעט. הופכת למגע חם. כאילו שחיבק חבר ותיק. מסרב לעזוב ולהיפרד. וההר, היה שם. כאילו מחזיר לו בחיבוק אבהי אוהב. דמעות החלו לרדת על פניו. וכשהדמעות נגעו בסלע, הוא נמס והחל לעטוף אותו. עד שהפכו להיות אחד.