תנועה אחת. בודדת. ועוד אחת. אטית. ואז עצירה לרגע. הרמה של כוס הקפה. לגימה. והורדה בחזרה. מבט נוקב. רגע של ביקורת עצמית. זה זז לאט מדי. והמחשבה עוברת. חוזרים לרצף. תנועה נוספת. ועוד אחת.
בשקט של החג. כשכולם כבר ישנים. התקדמות בקצב של חילזון. עם עצירות מדי פעם. רק בקצב תמידי קדימה. סנטימטר אחרי מילימטר. קדימה. זה לא משנה שהם נחים. או מבלים. או סתם בוהים במשהו בטלוויזיה.
כשהחזון גדול מאתנו, הוא מניע אותנו. דוחף אותנו לעשות. גם אם זה בחצי הילוך. כל הזמן קדימה. כל פעם קצת. וזה לא משנה אם מאמינים בנו או לא. או אם אין לנו מושג אם זה יצליח. קדימה, קדימה ועוד קצת קדימה.
כי דבר אחד ברור בלי שום ספק. לא משנה עד כמה לאט נזוז, נעקוף שוב ושוב בסיבוב את יושבי הספות. אלה שרק יודעים לספר שזה לא יעבוד. שאין טעם. שלא הבנו את חוקי המשחק. שכדאי שנתנהג בהתאם לגיל שלנו. ושנפסיק להיות כאלה כבדים.
ולא כי לעקוף אדם שלא מתקדם זו כזו שאיפה ראויה. אלא כי התנועה היא המהות. עקיפת קצה היכולת. גירוד האזורים במוח שאחרים עצלנים מכדי להפעיל. זה הדבר שבאמת יוצר מוטיבציה. וביטחון עצמי. ועניין בחיים. והשראה לאחרים שיתעוררו גם הם, בזמנם.