משהו בים תמיד הרגיע אותה. והיא לא הצליחה לשים את האצבע מה בדיוק. אולי הגלים שמכים בחוף ומתפזרים בחזרה. אולי השחפים שעפים אל המזח. או החול החם. או השמש ששוקעת אל תוך האופק. רק שהיא ידעה שכל אלה הם רק חלקים מהשלם. השלם שגדול יותר מסך כל חלקיו.
אחרי שנים של חיפוש עצמי, היא הייתה די מרוצה מעצמה. למדה איך להביע את עצמה בצורה נכונה. איך לשדרג את הביטחון העצמי שלה. איך להתנהל בצורה שתגרום לאחרים להסתכל עליה בהערכה. ועדיין, משהו הציק לה. משהו במהות העניין. השלם שגדול מסך כל חלקיו.
למרות שהייתה מאוד חברותית, אף אחד לא חיפש את חברתה בסופו של היום. וזה היה לה מאוד מוזר. הרי הייתה נאה מאוד. ויותר מכך, אשת שיחה מרשימה שידעה לפתח שיחה על כל דבר שהוא. כתבה סטטוסים שזכו בהמון לייקים. ואנשים הביעו את הערכתם המקצועית כלפיה, ללא כל הפסקה.
רק שכשזה הגיע לחיבור אליה ברמה האישית, שם זה נעצר. הם לא באמת רצו את זה. ולא משנה עד כמה התאמצה. ולא משנה עד כמה השקיעה. ולא משנה עד כמה השתפרה. אצלה, הם היו מעוניינים בכל חלק לחוד. רק שכשזה הגיע לסך כל חלקיה, שם זה התפרק.
רק בים פתאום הבינה. הבינה שלפעמים החלקים המושלמים לא משלימים האחד את השני. ולפעמים, צריך לסדוק את החלקים. כדי שביחד, יוכלו להיות שלמים. כי אולי, להיות מושלמת זה בכלל לא שם המשחק שרצתה לנצח בו. אלא דווקא להיות שלמה עם עצמה.
שלמה, עם סדק.
סדק, שדרכו יוכלו להיכנס.