העץ הטיל עליו צל. ולא בגלל שאהב אותו. זו פשוט הייתה השעה. רק שכסמוראי, הוא חש חובה עצומה להשחיז את חרבו. לא היה אכפת לו מהשמש היוקדת. החרב צריכה להיות הכי חדה שיכולה להיות, ליום שיצטרך להשתמש בה.
תנועות משיכה עדינות. צד אחר צד. ברק הלהב מהפנט. והוא, יודע כי ללא חרב מושחזת, לא יוכל למלא את משימתו. מתעלם מקולות הילדים ששיחקו סביבו. ומכל מה שסביבו. להכין את החרב לשעת הצורך. זה כל מה שעניין אותו.
קולות צעקה העירו אותו ממדיטציית ההשחזה. משהו קרה, אמר לו אחד הילדים. רק שהוא, ידע שיהיו שם סמוראים אחרים שיגנו על האדון. המשיך להשחיז. תנועה אחר תנועה. לא נותן לצעקות להפריע לו. עד שהרעש נפסק.
השקט מחריש האוזניים לא יכול היה להתפרש אחרת. לא נותר אדם בחיים. כנראה הרגו את אדוניו. אולי גם את כל השאר. רק שהוא היה ממוקד במשימתו. אם אף אחד לא חי, אף אחד גם לא יפריע לו. וכך, יוכל להשחיז את החרב. שוב ושוב. עד שתהיה חדה מספיק.