באמצע הרחוב משהו קרה. והיא נשברה. משהו בגשם ריסק שם משהו. והבדידות שהצטברה הפכה לסדק. דמעות שטפו את פניה. והשטף מבפנים התמזג עם השטף שבחוץ. האפור שבפנים התמזג עם זה שבחוץ.
היא לא ידעה מה קרה. מה היה שונה הפעם. רק שהגשם הנקי אפשר לה לשטוף את כל הבוץ שהצטבר. והיא לא רצתה לפתוח את המטרייה. לא היה לה אכפת שתהיה רטובה. כי הגשם לא שפט אותה. הוא פשוט היה שם בשבילה.
ככל שהיא בכתה כך היא הרגישה יותר את החוסר שבפנים. הבוץ כבר לא מילא את החוסר. הציניות כבר לא יכלה לשבת שם יותר. והיא ידעה שהגיע לה יותר. לא כי היא חייבת זוגיות. אלא כי עבורה, זה היה השלב הנכון.
הציניות נמסה. היא הביטה בעיניים של עצמה בחלון הראווה. והיא הרגישה אהבה. כי פתאום ראתה עד כמה היא יפה. כמו שאחרים ראו אותה. ועד עכשיו היא לא הסכימה לראות. כי היא פחדה להיות יפה. לא רצתה להאמין.
הלב המרוסק התאחה. הבכי הפך לחוזק. הגשם נחלש. השמש זרחה. וגם היא.