שגרה מתחילה בדיוק ברגע שבו אדם מפסיק להבין למה הוא עושה את מה שהוא עושה. לפעמים, זה בגלל שכבר לא אכפת לו. לפעמים, זה בגלל שנדמה לו שלא מעריכים אותו ואת מה שהוא עושה. ולפעמים, זה רק כי אף אחד לא אמר לו מעולם מה המשמעות של מה שהוא עושה.
בנקודה הזו, אדם מפסיק לחשוב. מתחיל להיות בירוקרט. להיצמד לחוקים, לנהלים ולהרגלים. לעשות דברים שלב אחר שלב. כמו שצריך. בצורה מושלמת. כי כשאין מהות אחרת, מתמקצעים במה שיש. ואז הוא מתחיל לעשות את זה בצורה אוטומטית. מהירה. חסרת חשיבה.
תחושת ה"נמאס לי" מהשגרה לא תמיד תגיע. לפעמים, כיף לנו להיות במצב כזה. לא כי אנחנו נהנים ממנו באמת. אלא כי זה מרגיש מוגן. אנחנו יודעים מה מצפים מאתנו. מה צריך לעשות. ומה התוצאה של כל בחירה. מעין מסגרת קבועה ומאורגנת.
רק שיש נקודות שבהן השגרה כבר לא משרתת אותנו. ואלה לא בהכרח נקודות, שמיד אחריהן התחלנו לפעול. אלא נקודות שממלאות את כוס ה"נמאס לי" שלנו. טיפה ועוד טיפה. בהתחלה, אנחנו מבינים שיש אפשרות אחרת. כי ראינו אחרים שהגיעו לשם. או שהרגשנו שהמצב לא יכול להימשך.
ומשם, המדרון מתחיל להיות חלקלק. אנחנו יודעים שחייב להיות שינוי. רק שאנחנו מפחדים ליצור אותו. להתחיל אותו. כי יש כל כך הרבה דברים שמחברים אותנו ל"אני הישן" שלנו. הסברים למה היום זה לא היום המתאים. למה בדיוק עכשיו יש משהו דחוף יותר. תירוצים, הסברים והצדקות.
כאן בדיוק, נכנס המשפט הכי חשוב בעולם ההתפתחות העצמית. המשפט, שבמהות שלו מכסה את כל מה שצריך לדעת. רק שלפעמים, אלה שלא מעיזים לפעול נוטים לנפנף אותו. כאילו שהיה סתם סיסמה. ולמרות שהוא יכול להיות אחלה סיסמה, זו לא המהות שלו.
תהיו תמיד השינוי שאתם רוצים ליצור.
וזה לא מקרי שרוב האנשים יפחדו מהמהות האמתית של המשפט הזה. הם רגילים להפיל את המצב שלהם על כל העולם ואשתו. על הגורל. על הממשלה. על זה שהילדים עדיין קטנים. הכל, רק כדי לא לקחת אחריות על התוצאות שלהם. ולהשתנות קודם בעצמם.
וזה בסדר, לא נדרשת פעולה משמעותית ישר בהתחלה.
זה בסדר לקרוא ספרים על התפתחות אישית. לקרוא בלוגים עם מאמרים. לצפות בסרטוני וידאו מלאי מוטיבציה. זה לא באמת השינוי. רק שזה מטען. מטען שטוען את "סוללת השינוי". גם סדנאות וקורסים שייכים לנקודה הזו. לא כי הם לא יוצרים שינוי נקודתי. אלא כי צריך להמשיך לתחזק אותו. בכוונה.
רוב האנשים מסיימים קורסים וסדנאות במצב אופטימלי. הם בטוחים שעכשיו המצב יתחיל להשתפר. מלאים במוטיבציה. רק ששום קורס או סדנה שקיימים כרגע, לא מכינים אותנו באמת להתמודדות עם היום יום. כשלא נותנים לנו מוטיבציה. ולפעמים אנחנו צריכים להתמודד עם חוסר הצלחה.
כל הכלים, הספרים והמאמרים לא יעזרו לאף אחד שלא מיישם אותם הלכה למעשה. במציאות. ולא, לא מספיק לדמיין. זה יפה ונחמד. רק שדמיון ללא יישום בשטח לא שווה כלום. הרי כדי שמשהו באמת יהפוך לחלק מהמציאות שלנו, אנחנו חייבים גם לראות הוכחות שלו בשטח מספר פעמים.
השאלה היא מה קורה בשלב הבא. כי רוב האנשים לא חושבים עליו. זהו, יצרו את השינוי בחיים שלהם. ועכשיו ממשיכים הלאה. רק שאם אנחנו לא מבינים שבשלב הזה התוצאות הן אלו שמנחות אותנו, התוצאות הקודמות מתקבעות. ואז, מכיוון שאין שינוי נוסף, יש תחושה כאילו הפסקנו להתקדם.
בדיוק כמו אוגר שהחליף גלגל קטן שבו הוא רץ במקום, בגלגל גדול יותר שהריצה בו גורמת למנה גדולה יותר של אוכל להופיע. בהתחלה זה מרגיש יותר. רק שבהדרגה זה הופך להיות פשוט לרוץ על גלגל. וכמות האוכל, לסטנדרט החדש.
כדי שנוכל להרגיש את השינוי, אנחנו חייבים להציב מטרות חדשות כל הזמן. וכדי להגיע אליהן, אנחנו חייבים להשתדרג כל הזמן. זו הדרך היחידה שבה שינוי יכול להתקיים. קדימה. וכל הזמן. כי אין דרך אחרת למדוד אותו מלבד התוצאות. והתוצאות, חייבות להשתפר כל הזמן.
רק שפה, יש רק דבר אחד נוסף שחשוב לזכור. לא הכל בחיים הוא השינוי. והישגיות היא לא הדבר היחיד שנחשב. כי אם אנחנו לא עושים את זה מתוך סיבה, השינוי הוא השגרה החדשה. ואם אנחנו לא יכולים לעצור מדי פעם כדי להעריך את ההישגים שלנו, זו סתם בירוקרטיה.
הקו העדין שמפריד בין השינוי לשביעות הרצון הוא נקודת האיזון של החיים. ואת זה, אי אפשר ללמוד מקורס, מאמר או סרטון. רק להבין שזה נדרש. בכמות שונה של כל אחד מהם במצב הנוכחי שלנו בחיים. ותוך כדי התקדמות לבחון כמה מכל אחד מהם אנחנו צריכים. וזו, היא מהות החיים.