זרועות השעון זזו באיטיות מתמדת. לפחות הן זזו. כל דקה שעוברת מקרבת את סופה של השעה. והזמן זז לו קדימה. היא ישבה ובהתה בשעון. לא בטוחה אם עכשיו הגיע הזמן או שצריך לחכות עוד קצת. בכל רגע שעבר היא הרגישה שהנה… הגיע הרגע. ואולי לא. אז היא המשיכה לשבת.
כך עברו השעות, הימים והחודשים. הזמן המשיך לזוז. והיא, שהחליטה שתעשה את זה רק כשיגיע הזמן הנכון, עדיין לא זזה. מחכה לתחושה שתגיד לה שהנה הוא הגיע. הזמן הנכון. ולמרות שאולי היה זמן נכון עוד מקודם, היא רצתה להיות בטוחה שזה הזמן הכי נכון.
זה תסכל אותה. שלא תבינו אותי אחרת. היא רצתה לעשות את הצעד. פשוט רצתה להיות בטוחה קודם שזה בטוח בטוח בטוח הזמן הנכון לעשות. אז היא קראה כל מה שהיה לקרוא מסביב לזה. ואז חיפשה למצוא משהו שאומר אחרת כי רצתה להיות בטוחה שהיא מבינה את זה מספיק לעומק.
ועכשיו, כשהייתה מבולבלת באותה מידה שהייתה קודם, היא המשיכה להסתכל על השעון. מחכה לראות אם כבר הגיע הזמן הנכון לעשות. רק שעכשיו הייתה לה תיאוריה שמגבה את הדחייה האינסופית שלה. הסברים מה נכון ומה לא נכון. כך חשבה בכל מקרה, בזמן שחיכתה לזמן הנכון אפילו יותר.
רק רגע לפני הסוף היא קלטה. ברגע אחד של הארה נשגבת. כל דקה שעברה ולא נוצלה לא תחזור. זמן לא יכול להיות נכון יותר. העבר הוא רק זיכרון, אמרו לה פעם. והעתיד דמיון. רק עכשיו הוא הזמן שקיים. ועכשיו זה היה הזמן הנכון להבין. את מה שתחושות החשש והספק תמיד הסתירו ממנה.
היא ידעה. היה לה ברור. כל דקה הייתה נכונה. כל שעה. כל יום, כל חודש וכל שנה. כל הזמן היה נכון. אחרי הכל מאז תחילת הזמן, מעולם לא תועד מקרה שבו זמן שיקר לאדם. אפילו לא שקר לבן קטן. הזמן תמיד היה נכון. זו היא שעוד לא הייתה נכונה. נכונה לעשות בזמן.