הכל מתחיל מפעם אחת. ולא סתם פעם. אלא פעם אחת שבה הכל עבד. עבד כמו שצריך. ה"מאה אחוז" המושלם. והיינו מאושרים. כי לא כל יום אנחנו מקבלים הוכחה לכך שצדקנו. לכך שהמאמץ שלנו משתלם. לכך שהגענו לנחלה.
שם בדיוק מתחילה הבעיה. הגענו לנחלה. ואז התחלנו להשתמש בפתרון הזה שוב ושוב. כי הוא הוכיח את עצמו. למה לשנות משהו שעובד. יש בזה הגיון. הגיון של התאהבות עיוורת. כזו ששמורה רק לאלה שיודעים להתמסר עד אבדן העשתונות לרגש.
אז למה זו בעיה? כי ברגע שהגענו לנחלה, התנחלנו. נשארנו שם. וברגע שהפכנו את הפתרון היעיל לשגרה, ההתרגשות הופכת להתמכרות. לעשייה בלי מחשבה. לשימוש בלתי פוסק באותו הפתרון. כמו האדם שלמד להשתמש בפטיש ומאז כל בעיה ניתן לפתור עם פטיש.
זה קורה לאנשים שסיימו הכשרה וחושבים ש"זהו, לא צריך ללמוד יותר כלום". זה קורה לאנשים שבנו אתר שמניב להם לידים וחושבים ש"זהו, אין צורך לשפר אותו כי הוא עובד". זה קורה לאנשים שהעסק שלהם מצליח וחושבים ש"זהו, עכשיו הוא ימשיך להצליח לנצח".
זה בדיוק המקום שבו ההתמכרות לפתרון שעבד מסתירה לנו את השלב הבא. ותמיד חייב להיות "שלב הבא". כי החיים לא נשארים במקום רק כי מצאנו משהו שעובד. דברים קורים לנו בחיים. העדפות משתנות. המתחרים לומדים גם הם לשווק. והעסק גדל.
השלב שבו ההתמכרות מסתירה לנו את הצורך בשיפור מתמיד הוא השלב שבו אנחנו מפסידים לעצמנו. הרי בהתחלה, לא היו לנו הרבה משאבים. נאלצנו לאלתר. להיות יעילים. חכמים. להשיג תוצאות מתוך חשיבה.
בשלב ההוא, הצלחנו לעקוף את ה"דינוזאורים" כי נאלצנו לחשוב בצורה יזמית ומבריקה. רק שכשהצלחנו והתקבענו, הפכנו לדינוזאורים בעצמנו. וזה עניין של זמן עד שמישהו שחושב בצורה יזמית ומבריקה יחליף אותנו.
הפתרון היחיד למצב הזה הוא שנאה. ולא, לא שנאה למתחרים. אלא שנאה לפתרונות שכבר עבדו. שנאה שהיא חצי אהבה. הרי אי אפשר שלא לאהוב משהו שעובד. רק שכשאנחנו מאוהבים במשהו, אנחנו עיוורים מכדי לראות שצריך להרוס אותו כדי לבנות מחדש.
אז במקום להרוס ולבנות מחדש, רוב האנשים מתקן. קצת בכל פעם. פלסטר על פלסטר. וזה לא באמת לחדש. זה לתקן את הישן. באיזה שהוא שלב, הישן כבר לא מחזיק. כי הוא כבר לא יעיל. ואנחנו נשארים מאוהבים באדי יעילות העבר שלו. רק שהאדים מתפוגגים בהדרגה.
ברגע שמשהו עובד, אנחנו צריכים לתת לו לעבוד ובמקביל, לפתח אליו שנאה. כדי לא להיקשר. כדי שלא יסתיר לנו את המציאות. כדי שלא ימנע מאתנו להתפתח. כדי שלא נהפוך להיות הכלי אלא נבין שהכלי שייך לנו. ואנחנו כל הזמן צריכים לשדרג את ארגז הכלים.
השנאה היא לא מתוך מקום של תיעוב. אלא מתוך מקום שבו אנחנו מאפשרים לנו לשחרר. וזה חשוב. כי המטרה שלנו היא זו שחשובה. לא הכלי הבודד. וככל שיש לנו יותר כלים ונוכל להתגמש יותר בשימוש בהם, הסיכוי שנשיג אותה גדל.
אז לא. תעודת ההכשרה שלכם לא שווה כלום אם אין תוצאות עדכניות מאחוריה. גם האתר היפה שעבד לכם פעם לא שווה כלום אם אין תוצאות עדכניות מאחוריו. או סיפורי ניסיון מהעבר כשאין לכם היום שום תוצאות עדכניות מאחוריהם. כי העבר כבר נגמר.
והשאלה שנשאלת בסופו של יום היא: האם יש לנו את מה שנדרש כדי לשחרר את מה שעבד בעבר ולהתקדם לתוצאות?