הכל היה בה ולא היה בה כלום. פיסת זכוכית המצופה כסף בחלקה האחורי. ובתוכה, התקיימו עולמות שלמים של פרשנות. על פניו, שיקפה בצורה מלאה את הנראה מולה. אך העומדים מולה, הבינו את הנשקף ממנה דרך מראה אחרת. פנימית.
הם ראו דרך המראה הפרטית שבראשם. זו ששיקפה להם את עצמם באחרים. זו שגרמה לרגשות לצוף בצורה עקיפה. ואת שהרגישו כלפי עצמם מבפנים, הפגינו כלפי אחרים מבחוץ. כי זה הטבע של המין האנושי. משקף.
וכך, עמדה היא ושיקפה את המראות הפנימיות שלהם. ההיא שמצאה מה לאהוב בכל אדם. ההוא, ששנא שמנים. ההם, שהעבירו ביקורת על תרבות הלייקים אבל הצטלמו לעוד סלפי אחד אחרון וקיוו ליהנות מאהבת הציבור.
השנאה והזעם. האהבה והרוך. הביטחון וההכלה. כל אלה עברו בתוכה ולא השאירו בה דבר. ולא כי היא לא רצתה. היא דווקא רצתה שיאהבו אותה. להיות חלק מהם. הם פשוט לא ראו אותה בתוכה. הם ראו רק את עצמם. ועצמם, הסתיר להם אותה.
היא, שכל כך רצתה להיות חלק מהם, ניסתה לשקף להם את שרצו. ללא הצלחה. כי הם לא ראו באמת דרכה. אולי היא רק הייתה שם. משקפת ובלתי נראית. ואולי היא בדיוק כמוהם. רואה בהם רק את עצמה. ולא רואה אותם בכלל.