ביום אחד החליט שדי. לא בא לו יותר לפרוח אלא דווקא לפתח שורשים. ושאר הפרחים הסתכלו עליו מוזר. הרי מהו פרח אם אינו פורח. אם הוא לא מושך אליו דבורים ופרפרים שיאבקו אותו. איך יהיו עוד פרחים. הם צחקו עליו. קראו לו גבעול עם עלים. האמינו שזה יגרום לו להפסיק לעשות שטויות.
כך, ניצב לו גבעול עם עלים. נהנה מהשמש והגשם. הרוח הקרירה מזיזה אותו מעט. פחות מאת חבריו ובכל זאת, מזיזה. ושאר הפרחים שיחקו את משחק הפרחים. למי יש את עלי הכותרת הגדולים ביותר. למי יש את הצבעוניים ביותר. מי מושך הכי הרבה דבורים ופרפרים. והוא, גידל שורשים.
בחורף, החלה רוח גדולה. בתחילה, לא שמו לב. הרגיש כמו חורף רגיל. רק שהברד נפל בעוצמה. כמו כדורי תותח מהשמיים. ישר על עלי הכותרת המרשימים. פצע, שבר ותלש אותם. ורק הוא, התנודד בעוצמה ברוח. גמיש ולא נשבר. השורשים שפיתח כל הקיץ, השאירו אותו מחובר לקרקע.
הברד הפך בהדרגה לגשם. ואז, הפוגה. השמש הציצה בביקור רגעי. והוא, גילה שנשאר שם לבד. השורשים שלו החזיקו אותו יציב. והגבעול, גמיש וחזק שרד את הרוחות והברד. הוא חייך ופרח. לראשונה מזה זמן מה. והיה הפרח היפה ביותר. לא עבורם. עבורו.