הוא יצא דרך דלת הכניסה וישר נשען רגע על קיר הבניין. כמעט נפל. היה חייב לעצור רגע ולנשום. הראש שלו הסתחרר. לא היה לו הגיוני שזה יקרה. רק שבצורה מפתיעה זה השפיע עליו. הרבה יותר משציפה. נשימה ועוד נשימה. עד שהצליח ליישר את הראש מבלי להרגיש בחילה.
שום דבר לא יכול היה להכין אותו לזה. סך הכל, הגיע לפגישה עסקית. מהסוג שהיה בו עשרות פעמים. נפגשים. לוחצים ידיים. מציגים את עצמם. מכינים קפה. מוציאים את הניירות. וישר, לעניינים. מספרים, עלויות, אלטרנטיבות. הכל היה כרגיל.
רק שהפעם, באמצע הישיבה, השתתק איש העסקים שמולו. ברגע. נעץ בו את עיניו. הוא לא כל כך ידע איך להגיב. הרי לא נאמר משהו מכעיס. או כזה, שאמור להפריע לפגישה. ואחרי מספר שניות של שקט, שמלא במבט חודר, אמר איש העסקים מילה אחת: "הורים".
"מה הורים?", הוא שאל את איש העסקים. "מתי דיברת לאחרונה עם ההורים שלך?", הקשה איש העסקים. "אני לא יודע, לפני יומיים? אולי ארבעה? למה זה קשור?", הוא שאל את איש העסקים בבלבול. איש העסקים נעץ בו מבט של שקט חודר עצמות. ולאחר מספר שניות מותחות, החל להסביר:
"זה קשור לכל דבר שאנחנו עושים פה. משא ומתן מתחיל מההורים. הם נושאים אותך ונותנים לך את כל מה שהם יכולים. ללא כל תנאי. ערך טהור שהם נושאים את העלות עליו לחלוטין. מבלי לבקש ממך תמורה. ורק כשאתה יוצא מהבית המוגן, אתה מתחיל להבין מהי תמורה ומהו עלות.
פתאום דברים מתחילים לקבל מחיר. בין אם בכסף, בזמן או בהשקעה. פתאום דברים הופכים למורכבים. ובגלל שדברים דרשו מאתנו השקעה, אנחנו מעריכים אותם הרבה יותר. ובגלל זה, אנחנו יושבים פה למשא ומתן. להסדיר ערך. לדאוג שכל אחד מאתנו יהיה מרוצה".
"אוקיי, ומה הקשר להורים?", הוא שאל את איש העסקים. איש העסקים הביט בו במבט רך יותר ואמר "זה הכל מתכנס להורים, בסופו של דבר. כי אם אתה לומד להעריך, עם השנים, רק את מה שנלחמת עליו… אתה לוקח כמובן מאליו את מה שאתה מקבל ללא מאבק. מתוך אהבה.
בוא נצא להפסקה, עכשיו. תתקשר אליהם. ואחרי שתעריך אותם, תחזור ונשב. אני, כבר לא יכול להתקשר להוריי. תלמד את מה שלמדתי, כשהיה כבר מאוחר מדי". הוא הודה לאיש העסקים. ירד במדרגות. לרגע, הרגיש שסתם מנסים לחנך אותו. ורק כשיצא מדלת הבניין, נפל לו האסימון.