לא היום, אמר הפרח לדבורה. היום אני שומר את הצוף שלי לעצמי. מי יודע אם מחר תהיה סופה. גשם או חול. ואולי דווקא שמש מייבשת. אני צריך להתכונן ליום קשה ולא לאתמול. הוא הסתובב לאחור. ידיו משולבות. עליו מסוככים על האבקנים והצוף לשמור.
אבל, אבל, ניסתה הדבורה לומר. בלי אבל ובלי חבל. את חושבת רק על עצמך ולא על המחר. מי אוכל ומי יאכל. ועל האבקת פרחים אחרים. את ושאר הטבע חייבים לחשוב על העתיד. לשמור לימים קשים. עוד רגע זה מגיע. הנה, את לא מרגישה את זה באוויר?
היא דווקא כן הרגישה. הסתובבה במעגלים עם חברותיה בין פרחים סרבנים. ניסו בסך הכל להאכיל את משפחתן. לדאוג למחזור החיים. להאביק פרחים אחרים. לאפשר להם להפוך לפירות שיניבו זרעים. ולדאוג שיהיו פרחים חדשים בשנה הבאה.
רק שהפרחים סירבו. מפחדים. שומרים את עצמם לעצמם. ואז הגיעו הגשמים. ואז שוב שמש. ובצורה טבעית, הגיעה עונתם לנבול. הצוף כבר לא שירת אותם. האבקנים כבר לא היו כמו אתמול. והדבורים ששרדו, נדדו לשדה אחר. כי אי אפשר שלא לאכול.