הדפיקה בדלת קטעה חלום בהקיץ. חלום על תקופות אחרות. פעם. עם ההוא. וכמה שהיא הייתה שמחה. מסתובבת לה ברחובות פריז. מחייכת. הרוח ציננה את החום הלוהט. עוצרים לשתות קפה ומאפה בשאנז אליזה. ואז דפיקה בדלת. והמציאות חזרה.
לא היה אף אחד מעבר לדלת. רק קופסה. לא ענקית. בטח שלא קטנה. ולאחר שהסתכלה לצדדים לוודא שאף אחד לא מותח אותה, הכניסה את הקופסה פנימה. סקרנית. כבר שנים משהו בקופסה לא סיקרן אותה ככה. כמו הילדה הסקרנית שהייתה פעם.
היא פתחה את הקופסה. חוששת מצד אחד. מתה לדעת מה יש שם מצד שני. ובתוך הקופסה היה מחשב. ישן. עם מסך עבה כזה. ובלי שום פתק. אז חיברה לחשמל. מה כבר יכול לקרות. אחרי הכל, תמיד יכלה לנתק אותו.
המחשב הישן החל לעלות. כמה זמן. היא כבר לא זכרה שמחשבים פעם היו כאלה איטיים. ואז, לאחר שסיים לעלות, נפתחה חלונית על המסך. "מה הכי היית רוצה?" היה כתוב שם. ומתחת לזה, חלונית שיחה. והיא, לא ידעה מה לבחור. היא רצתה כל כך הרבה דברים.
היא חשבה על התקופה הנוכחית. על מה שעברה. על הבידוד והסגר. על הקורונה. ותשובה אחת צפה מעל כל השאר. "לחזור למי שהייתי פעם", היא כתבה. ואז, המחשב נכבה בבת אחת. והיא, בהתה במסך. זה היה מוזר. רק שכשבהתה במסך הכבוי, גילתה שם עוד משהו.
את הבבואה שלה. היא הייתה שם כל אותו הזמן.