מי שהוא

ופתאום הוא עצר מלכת. הפסיק לעשות הכל. נעמד במקום. עזב את מה שהיה לו בידיים. נתן לזה ליפול. עצם את העיניים. נשם עמוק. ופרץ בבכי. בכי של שחרור. בכי של פריקה. בכי של אדם שיודע פתאום את מה שהסתיר מעצמו במשך שנים.

הוא לא היה מאסטר זן. או אדם מואר במיוחד. אפילו לא היה רוחני באופן יוצא דופן. כך שזו הייתה חוויה מוזרה עבורו. כאילו שברגע אחד זה היכה בו. כמו גל שמכה בחוף. ולא ידע איך להכיל את זה. כי מעולם לא חשב איך ירגיש במצב שכזה. על אחת כמה וכמה, איך יגיב אם זה יקרה.

בבוקר הכל היה בסדר. יום רגיל. לא יוצא דופן בשום צורה. קם. שתה קפה. יצא לעבוד. עוד קפה. טלפונים ומיילים. כל לקוח והעניין שלו. הספיק לעזור למי שהספיק. הסתכל על השעון. הסתלק משם במהירות. לפני שעוד מישהו יספיק "לדחוף" לו מטלה דחופה של הרגע האחרון.

נסע הביתה. עמד בפקקים. הגיע סוף סוף לחנייה. ואז פתאום עלתה לו שאלה בראש. שאלה מוזרה. הוא לא היה בטוח בכלל שזה היה הקול שלו שם בפנים. רק שהיא הדהדה שוב ושוב. והוא לא הצליח לגרום לה להיעלם: האם אתה איפה שאתה רוצה להיות?

בהתחלה ענה לקול שכן. הוא נמצא בבית. רק שהיה ברור לו שזו התחכמות. זו לא הייתה כוונת הקול. אז הוא ענה שוב שכן. רק שגם עכשיו היה לו ברור שזה שקר. ברור שהיה מעדיף להצליח יותר. לעשות יותר. להיות בזוגיות טובה. להצליח יותר בעסק משלו. להחליט עם מי הוא רוצה לעבוד.

ואז הקשה הקול בשאלה נוספת. כזו, שנשמעה סתמית. כאילו שכל אחד יכול לענות עליה. רק שהיא, עצבנה אותו. כי היא גרמה לו להמשיך לחפור בתוך האמת שלא רצה להתעמת איתה. בטח שלא עכשיו, כשסיים לעבוד. והגיע הביתה. הקול חזר על השאלה: במי תלויה ההגעה לשם?

הוא האשים את המדינה. את המצב. את הבוס שלו. את הלקוחות. את העבודה. את הבחורות שהכיר באותה תקופה. את החברים שלו שלא תמיד מפרגנים. את כל העולם ואשתו. רק שהקול הקשה. הוא לא עשה לו הנחות. לא קנה את הבולשיט ואת התירוצים. חזר על השאלה שוב ושוב.

הוא עמד שם במקום. מחוץ לרכב. הדלת עדיין פתוחה. מחזיק את התיק של העבודה. את הטלפון ביד השנייה. רוצה לעלות למעלה. רק שמשהו החזיק אותו אחורה. כמו אלפי גומיות בלתי נראות. ואז, יצא לו האוויר בבת אחת מהריאות. כאילו קיבל אגרוף עוצמתי לסרעפת.

הקול לא הרפה. העלה את השאלה השלישית. זו שלא יכול כבר היה לשאת. והוא, רק רצה לעלות למעלה. לשתות משהו קל. לפתוח טלוויזיה. לגלוש קצת באינטרנט. לטמטם קצת את המוח. די עם השאלות, הוא ביקש. דמעות בעיניו. רק שהקול לא הרפה: מה אתה מתכוון לעשות בקשר לזה?

אני לא מבין מה אתה רוצה ממני, הוא התחיל. רק שהקול שאל שוב. והוא ניסה שוב. מתכוון לעשות הכל, בסדר? רק תעזוב אותי. והקול לא עצר. שאל שוב. כאילו כדי לתסכל אפילו יותר. הוא עמד שם שפוף וחסר אוויר. דמעות מילאו את עיניו. תשובה מתחמקת אחר תשובה מתחמקת.

עד שנשבר. הוא לא היה איפה שרצה. זה היה תלוי רק בו. והוא לא עשה כלום בקשר לזה. הוא ראה את עצמו במראה שהייתה הוא. כאן, הוא לא נתן שירות. כאן, לא היו לקוחות. כאן, רק מי שהוא באמת היה. ערום בתוך ראשו. גלוי לעיניו. מצטנף בתוך תשוקותיו שנכפו עליו על ידי פרסומות וסיפורים.

הוא התחבא מאחורי המחשבה שרצה להשיג כל מני דברים. רק שאלו היו דברים שלא באמת הדליקו את האש בנשמתו. מאחורי האמונה שכל העולם צריך ליצור תנאים שיאפשרו לו לפעול בקלות.  ובפועל, הוא התכוון לעשות הכל כדי להשיג אותם. רק שהכוונה שלו לא הייתה אמתית.

הכל היו אמירות. אמירות שאמר לעצמו. כאלה שלמד שראויות. כי זה מה שלימדו אותו. וזה מה שראה שהסביבה שלו עושה. אז הניח שזה מה שגם הוא אמור לעשות. רק שמעולם לא עצר ושאל את עצמו, אם זה באמת מי שהוא. ואם במקום לדבר עם עצמו כל הזמן, אולי כדאי שפשוט יתחיל לעשות.

ופתאום הוא עצר מלכת. הפסיק לעשות הכל. נעמד במקום. עזב את מה שהיה לו בידיים. נתן לזה ליפול. עצם את העיניים. נשם עמוק. ופרץ בבכי. בכי של שחרור. בכי של פריקה. בכי של אדם שיודע פתאום את מה שהסתיר מעצמו במשך שנים.