היא עמדה בקצה השביל. לפניה התפצלו 2 דרכים. האחת, מובילה אל העיר הגדולה. זו שבה נמצאות כל ההבטחות לשינוי. המחשבות על עתיד טוב יותר. השנייה, אל הכפר בו גדלה. זה שבו כבר הייתה מבוססת ומוכרת. אהובה על פי רוב. הרגישה שם טוב וחיה שם בנוחות. והיא לא ידעה במה לבחור.
זו לא הייתה הפעם הראשונה. רק שבכל הפעמים הקודמות היא בחרה לחזור לכפר. פחות כי זו הייתה הבחירה שלה. יותר כי לא ידעה במה לבחור. הייתה עייפה ממחשבות. ורצתה כבר לחזור הביתה. הפעם, כשהלכה לכיוון פרשת הדרכים היא האמינה שהיום תבצע את הבחירה. אולי היום תלך בדרך שלא נלקחה בעבר.
"אולי", איזו מילה נוראית. בעצם המחשבה היא כבר הטילה ספק ביכולתה לבחור אחרת. מצד שני, לא הייתה לה הוכחה שהיא באמת מסוגלת להחליט אחרת. ולמרות שהמחברות שלה היו מלאות בטבלאות של יתרונות וחסרונות. ולמרות השיחות עם כל היועצים והמייעצים. זה עדיין לא עזר לה לבחור.
ברגע של עייפות רגעית, היא נתקפה סחרחורת. נשענה לרגע על עמוד שעמד לצד הדרך. נאחזת בו בדרך לדיכוי הבחילה. מייצבת את עצמה. ובאותו הרגע בו הפסיקה להסתכל על 2 הדרכים, משהו התגנב לשדה הראייה שלה. השביל שמאחוריה. זה שממנו הגיעה. זה שבקצהו האחד יש פיצול בין העיר לכפר.