מוזה

בדיוק רגע לפני היציאה מהבית, פתאום נוחתת המוזה. להתחיל לעשות. להספיק כמה שיותר. הזמן מתחיל לאזול. המוח נהיה חריף יותר. ולא משנה עד כמה התאמצנו וניסינו להתחיל קודם. זה לא עבד. רק שפתאום, נפתחים השערים, והכל מתחיל להציף אותנו.

הלחץ מחדד אותנו. והאצבעות כותבות במהירות. חייבים להספיק כמה שיותר. כי תיכף חייבים לצאת. ולא יעזור כלום. אנחנו נאחר. רק שסוף סוף נחתה ההשראה. ואין מה לעשות. לא נזרוק אותה לפח. אחרי הכל, ניסינו לזמן אותה בדחיפות בשעות האחרונות.

המילים זורמות ברצף. גל אחר גל. משתדלים שלא לערוך בזמן אמת. רק כדי לתת לכל המילים לצאת. ואז נשברים ועורכים קצת. מאבדים את הרצף. עוצרים וקוראים מהתחלה. ושוב חוזרים לכתוב. רק שהזמן מתקתק. והאצבעות נעות בלחץ מהיר. במרוץ אינסופי מול השעון.

כן. יש עוד משהו שחשוב לכתוב. והאסוציאציות רצות. במהירות כואבת. בוערות מאחורי העיניים. כי השראה אמיתית אי אפשר לעצור. חייבים לצאת, היא קוראת. כן, אני מיד מגיע. ומוריד עוד שורה לדף. כמו מכור. מכור לתחושת התוכן שזורם מהראש. האדרנלין בשמיים. דוחק את הדקה ה-89.

על סף הדקה התשעים, הכל כבר מוכן. ליטוש וחצי. יוצא לאוויר העולם. בריאה משותפת לתודעה הקיבוצית. ועכשיו, זה חי. בוכה. נושם את אוויר העולם. מתפתח בראשם של אחרים. ושם, זה מקבל צורה אחרת. מחכה, עד שגם הם יגיעו לדקה ה-89 שלהם. ואז, הוא נולד מחדש כמוזה.