רוב הבעיות לא נוצרות ברגע. אנחנו נהיים מודעים אליהן ברגע שהן מתחילות לכאוב לנו. ואז, נוח לנו להאמין שהנה, המזל שלנו הגריל לנו את המצב. הרי זה, מוריד מאתנו את מלוא האחריות. מוצא לנו מישהו או משהו אחר שאשם. ואז, יותר קל לנו להתמודד.
בהרבה מאוד מקרים, היה אפשר למנוע את זה מראש. ובאותה המידה, גם לא. השגרה, היא אם כל עצימות העיניים. כי אם משהו עובד כמו שצריך, הוא לא מפריע את האוטומט. ואז, נוח שלא לשים לב לדברים. אפילו לא לבדוק אותם. לפעמים, עד שנהיה מאוחר מדי.
כל בעיה מתחילה בקטן. ומתפתחת להיות גדולה. רק שאם אנחנו רגילים לחיות מתוך אוטומט, קשה לשים לב אליה כשהיא קטנה. כשהיא גדלה טיפה, אנחנו משתדלים להתעלם ממנה ככל האפשר. ואז, רק כשאי אפשר כבר להתעלם, היא קופצת למודעות שלנו. צורחת "אני כאן". ואנחנו, מופתעים.
כדי שלא להגיע למצב הזה, צריך לתרגל את היכולת להיות מודעים. שזה אומר, לוותר על התירוצים, ההצדקות וההגדרות הישנות שלנו. להכיר במציאות. זו שבה רק 2 דברים משנים – מה שאנחנו עושים ומה שקיים בשטח. ורק אלה, יכולים לקבוע מי אנחנו יכולים להיות.
וזה, מציב אותנו מול שאלה לא פשוטה: האם נסכים לקבל על עצמנו את האחריות של חיים בעיניים פקוחות?